ביקורת תיאטרון

מפלצת הזיכרון – ביקורת הצגה

ראשית, גילוי נאות מתחייב: המונודרמה "מפלצת הזיכרון" זכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 2021. הצגה שכתבתי הייתה גם היא חלק מהתחרות. אני מקווה שהצלחתי להינתק ככל האפשר מהנסיבות ולכתוב את דברי הביקורת באופן ענייני ומנומק, מתוך שאיפה לעורר דיון מפרה.

***

די להסתכל באירועי הימים האחרונים כדי להבין עד כמה השואה מושרשת בהוויה הישראלית (או ליתר דיוק, היהודית-ישראלית). חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מדבר על טרנספר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וחוטף על כך קיתונות של רותחין מעדת ה"צריך רק להחליף את המילה ערבים ביהודים – והופה, אנחנו בגרמניה הנאצית"; איתמר בן-גביר זועם על דמותו ב"ארץ נהדרת", שעונד על זרועו כיסוי צהוב שמזכיר את הסרט שענדו הנאצים; רב הותקף ביפו, ככל הנראה משום שעסק בייהוד האזור, וכבר הופיעו ברשתות החברתיות השוואות לאנטישמיות של אירופה הקלאסית.

ההנכחה העזה של השואה במודוס אופרנדי הישראלי היא הנושא בו עסק ישי שריד בספרו "מפלצת הזיכרון", אותו עיבד השחקן בן יוסיפוביץ' למונודרמה המדוברת.

במרכז העלילה עומד היסטוריון צעיר שתחום מומחיותו הוא הייחודיות של מנגנוני ההשמדה במחנות השונים. כאשר מוצע לו לשמש כמדריך טיולי מחנות מטעם יד ושם הוא מסכים להצעה, ולו כדי שיוכל לכלכל את אשתו ובנו הצעיר. אט אט מתחילים המסעות, במהלכם הוא משמיע תיאורי זוועות באוזני התיירים – לרוב תלמידי תיכון וחיילים – לגבות ממנו מחיר נפשי. המספר מיטיב לאתר באופן ביקורתי את קוקטייל השואה הישראלי של בני נוער שלוחשים בינם לבין עצמם שזה מה שצריך לעשות לערבים; של חיילים שרק לפני רגע היו בני נוער אך עכשיו הם פתאום צייתנים באופן מעורר חשד; ושל מבוגרים שרוצים שואה של שופינג – שעטנז של מחנות השמדה וקניות במחירים שרק אירופה המזרחית יכולה להציע (זכור בהקשר זה המערכון המצוין "סוכני מסילות" של החמישייה הקאמרית).

הספר, כמו גם ההצגה, בנוי כמונולוג שנושא ההיסטוריון מרוט העצבים במהלך שימוע בפני יו"ר יד ושם. מבנה נרטיבי זה מאפשר לגולל את שרשרת האירועים מתחילתה עד סופה. יוסיפוביץ', שאחראי כאמור לעיבוד ואשר מככב גם בהצגה, היטיב לקחת את סיפור העלילה ולהתאים אותו לבמה, תוך ביצוע שינויים מתבקשים והוספת עוד ניואנסים. כך, למשל, את הרגעים האירוניים בספר הוא הצליח להפוך לרגעים קומיים קטנים שלא רק שאינם מאבדים את החריפות הסאטירית שלהם, אלא אף זוכים לחיזוק בזכות הוורסטיליות של יוסיפיבוץ' כשחקן. כזה הוא, למשל, הדיאלוג הנהדר שהוא מנהל עם מורה מבית ספר, במהלכו היא מתפלצת לשמע האפשרות שגם היהודים היו אחראים לכמה מעשי קטל מזוויעים במהלך ההיסטוריה. או דמותו של מפתח המשחקים שבונה משחק מציאות מדומה שאמור לתאר את החיים במחנות (המונח "חוויית משתמש" מעולם לא היה כה אירוני).

הסטייה מהמקור בעיבוד הבימתי באה לידי ביטוי גם במעברים התכופים בין הווה לעבר, כשבהברקה בימתית הופכים הצופים למשתתפים בסיור מחנות, ואף נדרשים לענות על שאלות של המדריך. עוד אמצעי בימתי יצירתי הוא השימוש במצלמת וידאו ובהקרנה לייב על מסך, כאשר הצידוק הנרטיבי לכך הוא התיעוד של השימוע, כמו גם בקשה של יו"ר יד ושם שהגיבור יצלם חלק ממסעותיו. השימוש בווידיאו מניב כמה מהרגעים הטובים ביותר בהצגה, בהם דיאלוגים שמועברים באמצעות דיבור אל המצלמה, שיטוט ביערות פולין במה שמזכיר קצת את "פרויקט המכשפה מבלייר" או הסיום של ההצגה – רגע מהפך קרביים שמאיר באור מפכח גם את התמונה הפותחת.

השימוש המושכל באמצעי מבע שהופכים את החוויה התיאטרלית למה שהיא גרם לי לתהות מדוע הם לא נוצלו עד תום על מנת ליצור אירוע תיאטרוני משמעותי יותר. השימוש בקהל באופן פעיל ובלתי אמצעי, למשל, הוא כלי שקיים רק בתיאטרון. הוא גם מממש את יתרונה של אמנות זאת על פני הספרות או הקולנוע. אם אנחנו כקהל יוצאים למסע, תרתי משמע, אז כדאי לתת לנו לקחת בו חלק פעיל מההתחלה ועד הסוף. להפוך את הקונפליקטים והדילמות שהמספר מתמודד איתן, לכאלו שגם אנחנו נחווה ונצטרך לבחור צד. על אחת כמה וכמה כאשר אחת התמות של ההצגה היא העמידה מהצד.

גם עבודת הווידיאו לוקה לדעתי בחוסר אחידות רעיונית וביצועית. יכול מאוד להיות שזה משהו שעבר לי מעל הראש, אבל לא הבנתי את מטרת העל של השימוש באמצעי הזה. האם ביקשו היוצרים להגיד משהו על האופן שבו הדימויים הוויזואליים יוצרים ייצוג מנטלי של השואה שהוא מניה וביה לא נאמן למציאות? האם זו אמירה על הפיכת השואה ל-Shoaa Show? על דור הסלפי? על האופן האירוני שבו אמנות לא יכולה באמת להעביר את גודל הזוועה, ולעתים אפילו גורמת יותר נזק מתועלת? שוב, יכול מאוד להיות שזה משהו שאני פספסתי, אבל התקשיתי למצוא את הרעיון המרכזי שמאחורי עבודת הווידיאו. בגלל זה גם יצאתי בתחושה שהשימוש הזה היה יכול להיות הרבה יותר משוכלל (וזה מתקשר גם למה שכתבתי על שיתוף הקהל).

תמה נוספת בהצגה היא יחסי אב ובן, שבאים לידי ביטוי גם במערכות היחסים של הגיבור עם יו"ר יד ושם, עם אביו ועם בנו. אלא שלטעמי התמה הזאת לא מספיק מפותחת ורובד המשמעות נותר די שטחי. האבא המטאפורי יכול היה ללבוש מספר פנים – אלוהים, הסופר-אגו הפרוידיאני, האו"ם, הדוד סם – אך אף אחת מהאפשרויות הללו, על השלכותיה, לא ממומשים עד הסוף מבחינה דרמטורגית.

מבחינה משחקית, לא הרגשתי שיש מספיק מנעד בתהליך שהדמות עוברת. הקפיצה בין ההווה לעבר מאפשר לראות את תהליך הקריסה, אבל מבחינה משחקית לא היה הרבה הבדל בין תחילת התהליך לסופו. קצת יותר ניואנסים משחקיים באמצע היו עוזרים ליצור הבחנה טובה יותר ולהראות באופן מפורט יותר כיצד המסעות השפיעו על הגיבור צעד אחר צעד.

נקודה אחרונה קשורה יותר לספר ופחות להצגה, אבל לדעתי אפשר היה לטפל בה קצת אחרת, וזה הדידקטיות. האמירה של הספר, לפיה משא הזיכרון שאנו עומסים על כתפינו יוצר תמונת מציאות מעוותת שמובילה בתורה לביצוע מעשים אלימים, אינה חדשה. את כל אלו היטב לסכם יהודה אלקנה בטורו המכונן "בזכות השכחה", שפורסם בעיתון "הארץ" ב-1988. זכורה היטב גם האמירה מעוררת המחלוקת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' על היודונאצים. בשנת 2021, האמירה הזאת הפכה כבר דידקטית ושחוקה. 

"מפלצת הזיכרון" היא מונדרמה חזקה בביצוע של שחקן מוכשר כשד. אני חושב שעם שימוש מושכל בכלים שהתיאטרון יכול להציע, היא יכולה לגרום לקהל לחוות בצורה יותר אינטנסיבית את הדילמה בבואנו להתמודד עם עוולה שנעשית למישהו אחר: האם לפעול או לעמוד מהצד?

"מפלצת הזיכרון", על פי ספרו של ישי שריד
משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'
בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף
עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן
תאורה: יניר ליברמן
מוסיקה: שלומי ברטונוב
הפקה ותפעול הצגה: שיר אשכנזי
וידיאו: אורי וולף

ביקורת תיאטרון

הבא אחריו – ביקורת הצגה

את דוד המלך אנחנו זוכרים בעיקר בתור מנהיג דגול שניצח את גולית ואיחד את ישראל ויהודה, אך מי שקורא את שני הפרקים הראשונים בספר מלכים א' נחשף לעוד צדדים, אלו שההיסטוריוגרפיה נוטה להשכיח, כמו אחרית ימיו והמאבק על הכתר בין הבנים אדוניה ושלמה.

המחזה "הבא אחריו", שכתבה שחר פנקס בהתבסס על אותם שני פרקים, מתמקד בימיו האחרונים של דוד, איש זקן ועייף שמשוכנע כי הוא עדיין כשיר להנהיג, ואת מסכת התככים בה מעורבים לא רק הבנים, אלא גם נתן הנביא, בת שבע ושר הצבא, יואב בן-צרויה.

זו אינה הפעם הראשונה בה יוצרים עוסקים במסכת האירועים הספציפית הזאת. המחזה "כתר בראש" של יעקב שבתאי והספר "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר האירו, כל אחד בדרכו, את הפרק המסיים בסיפור חייו של דוד, והיה זה מעניין לראות האם וכיצד "הבא אחריו" מטפלת בסיפור בדרך מקורית.

המחזה נפתח בנאום משודר שנושא דוד המלך (נתן דטנר). הוא מכריז כי פניו למלחמה עם הפלשתים לאחר שאלה חיסלו 31 לוחמים "משלנו". כשהמצלמות נכבות מסתבר כי הוא בכלל מקדם שיחות שלום עם האויב, אך השמיע בפני העם אתה מה שהוא רוצה לשמוע (או מה שהוא חושב שהעם רוצה לשמוע). כך, בקריצה ברורה להווה, משורטט עמוד השדרה של המחזה: סיפור תנכ"י שמהדהד במודע לא מעט מן הרעות החולות שמאפיינות את הפוליטיקה בישראל מודל 2019. אולי אין לנו יותר מלכים, וקרב הירושה לא מתחולל בין הצאצאים הביולוגיים, אבל כן יש רמייה, ותככים, ומאבקי כוח, ופופוליזם, והתעלמות מהצרכים האמיתיים של האזרח הקטן.

אחד האלמנטים המוצלחים בהם השתמשה הבמאית, שיר גולדברג, הוא עירוב חינני בין עבר והווה: על אף שמדובר בתקופה קדומה, את הנאום נושא דוד אל מול המצלמות, כשפניו מוקרנות על מסך גדול. גם התפאורה, התלבושות והרקוויזיטים מעוצבים באופן הזה: דוד לובש חליפה, כאילו היה פוליטיקאי בן ימינו, אך עם זאת הוא עוטה כתר על ראשו; בנו אדוניה (תום אבני) לבוש באופן גנדרני, גופו מלא קעקועים, ובשלב מתקדם יותר במחזה הוא גם משתמש במכשיר הקלטה כדי להפיל בפח את יואב בן צרויה (יונתן צ'רצ'י). מה שעלול היה ליצור דיסוננס עובד היטב ועוזר להשרות תחושה אל-זמנית ועל-זמנית. אם יש לי טענה כלפי התפאורה, זה הניסיון לשוות לה מראה באווירת "משחקי הכס". דלות האמצעים של התיאטרון אל מול כוחה הוויזואלי של הטלוויזיה רק מאיר באור מגוחך כל ניסיון להתחרות על עינו של הצופה. באופן אירוני, אחת הנורות בנברשת בהצגה בה נכחתי הייתה שרופה, כנראה כמטפורה לדלות האמצעים בתיאטרון הישראלי אל מול הררי הכסף של HBO.

חוסר איזון בין דרמה לקומדיה

החולשה הגדולה ביותר של "הבא אחריו" היא המחזה. הוא אמנם שנון ומהנה ויש בו כמה רפליקות ונאומים מוצלחים שגורמים לקהל השמאלני ברובו – כך אני מנחש – לצחוק ולהתמוגג משביעות רצון עצמית (במיוחד זכור הנאום האנטי-מלחמתי שנושאת אבישג השונמית, בגילומה של ענבר דנון), אבל הוא לא מצליח להיות יותר ממחזה סאטירי בעל משקל סגולי די נמוך שלא מבדל עצמו מספיק מ"כתר בראש" של שבתאי, שגם עליו נאמר כי נכתב על מנהיג שסירב לוותר על כסאו, במקרה הזה דוד בן גוריון.

כפי שאני רואה את זה, הסיפור של דוד מגלם בתוכו כמה דרמות גדולות שנסובות סביב נושא הגבריות. כשגבר חזק, שרגיל שכולם עושים כדבריו, מגלה כי דווקא גופו בוגד בו – ואותו אי אפשר להוציא להורג באשמת בגידה כפי שנעשה לאבשלום, בנו של דוד – שם עיקר הדרמה. במקום לתת ביטוי כואב ומוחשי לתחושות ולמחשבות של דוד, אנחנו מקבלים גבר מבוגר שמתלונן פה ושם על מיחושים ומסרב להחליט מי יחליף אותו על כסא המלכות. איפה זה ואיפה תועפות התסכול שמסתתרות מתחת למשפט כמו "וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ".

נתן דטנר הוא שחקן נהדר שיכול לשלב בין דרמה לקומדיה, אבל הטקסט שהושם בפיו מאלץ אותו לפנות בעיקר לכיוון הקומי ולא להביע את נהמת לבו המזדקן. חוסר האיזון בין קומדיה לדרמה מאפיין לא רק את דמותו של דוד, אלא את המחזה כולו, שמחלץ מהקהל הרבה יותר רגעי צחוק מאשר רגעים של נשימה נעתקת. אין ברמה העקרונית שום פסול בכך, כמובן, אבל זה בדיוק מה שתוקע את המחזה ברמת הסאטירה הפשוטה, במקום להיות מחזה דרמטי בעל אלמנטים סאטיריים.

תום אבני בתצוגת משחק נפלאה, וזאת בדיוק הבעיה

הדוגמה הטובה ביותר לפוקוס השגוי היא דמותו של אדוניה, שתופסת מקום מרכזי מדי וגונבת את ההצגה, תרתי משמע. תום אבני מפליא להציג דמות נכלולית ותאבת שררה, כשמתחת לגינוני הגנדרנות והנכלוליות מסתתר ילד שרק מבקש את אהבתו של אביו. הבעיה נעוצה בכך שאדוניה לא אמור להיות דמות כה ראשית. אין לו באמת קונפליקט, והוא חותר באופן עיקש רק לדבר אחד: לכוח. 

הקונפליקט בהצגה היה צריך זה של דוד, שנאבק בין הצורך להוכיח שהוא עדיין רלוונטי לבין הקולות – הפנימיים והחיצוניים – שאומרים לו שהוא זקן ושהגיעה העת לפרוש. יש רק רגע כזה בשיחה עם בת שבע (אדווה עדני), אבל זה נגמר מהר מאוד ובלי להותיר חותם. לחילופין, היה ניתן לשים במוקד את שלמה, שהמלוכה כמו נכפתה עליו. אורן כהן, שמגלם את שלמה, הוא שחקן מוכשר, אבל הטקסט שניתן לו לא משאיר לו יותר מדי להבעת קשת של רגשות: הוא לרוב נראה אבוד ולא החלטי.

לסיכום, יש "בהבא אחריו" לא מעט דברים טובים: משחק מצוין, רפליקות שנונות ועירוב מעניין בין עבר והווה. עם זאת, חולשת המחזה לא מאפשרת לשלם להיות גדול מסך חלקיו, וחבל.

שורות אלה נכתבו בזמן שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירת שוחד, וזה האחרון תקף את מערכת המשפט ונאחז בקרנות המזבח, מסרב בכל תוקף לפרוש מתפקידו, משוכנע כי הוא היחיד שראוי להנהיג את העם. את הדרמה הזו, שהיא חיינו, כנראה שאף אחד לא יכול לכתוב טוב יותר.

"הבא אחריו", תיאטרון באר שבע. מחזה: שחר פנקס. בימוי: שיר גולדברג.תאורה: זיו וולושין. תפאורה: אולה שבצוב. תלבושות: נטשה טוכמן. מוזיקה: דניאל סלומון. משחק: נתן דטנר, אדוה עדני, ענבר דנון, יונתן צ'רצ'י, רון ביטרמן, מולי שולמן, אורן כהן, תום אבני, איתי צ'מה.

 

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

ביקורת תיאטרון

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ביותר בתיאטרון המודרני בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט, הוא הדרמה המשפחתית. לרוב זה מתנהל בצורה הבאה: משפחה שנראית אידילית כלפי חוץ מתכנסת לכבוד אירוע, בדרך כלל ארוחת חג. אל אחד או יותר מבני המשפחה מתלווה בן או בת זוג שזהו להם המפגש הראשון עם המשפחה. במהלך הארוחה המשפחתית יתגלה – כמה מפתיע – שהמשפחה הנורמטיבית היא בעצם כד חרס מנותץ שחלקיו השונים הודבקו ביד גסה, ומספיקה נגיעה אחת קלה כדי לנפץ אותו שוב לרסיסים. על פי רוב גם יחשף איזשהו סוד מן העבר שיאלץ את המשפחה להתמודד עם אמת כואבת. בנוסף לכך, האורח שזה מקרוב בא, שבתחילת המחזה הוא ה"מוזר", יתגלה כאדם השפוי היחיד בחדר.

"דברים שאני יודעת", מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בוול, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור, אינה חורגת בהרבה מהשטאנץ של הדרמה המשפחתית. על תקן האורח מתפקדת הפעם בת המשפחה הצעירה, רוזי פרייס, שחוזרת מוקדם מהצפוי מטיול באירופה כשהיא שבורת לב ומחפשת להתנחם בחיק משפחתה: ההורים בוב ופראן, האחים מארק ובן והאחות הבכורה פיפ.

עד מהרה מתברר שהדמות המרכזית במחזה, הפיבוט שמניע את המשפחה ואת מערכות היחסים, היא האם פראן. לפרנסתה היא עובדת כאחות בבית חולים, אולי כאלגוריה ליכולתה לסייע לאחרים אך בו בזמן להיות חסרת יכולת לנתב את הגורל על פי רצונה. פראן תמיד יודעת כאשר אחד מילדיה בצרה. היא גם יודעת מתי הם משקרים כשהם אומרים שהכל בסדר או ששום דבר לא קרה. בעזרת חושיה החדים היא מגלה מיד שרוזי חזרה הביתה בגלל שגבר שבר את ליבה, או שפיפ בחרה לעזוב את בעלה ושתי בנותיה ולעבור לקנדה משום שהתאהבה בגבר אחר. בעוד שפראן היא אמא אקטיבית ומעורבת שתמיד תחפש כיצד לחלץ את ילדיה מצרות (וכאלו תמיד יש) אך גם תדע להביע את דעתה אם זאת לא נוחה, האב בוב הוא פאסיבי, אוהב ודואג בדרכו שלו, זה שתמיד יהיה אפשר לפנות אליו כדי שיפיס את דעתה של האם.

במהלך המחזה יתברר שלכל אחד מן הילדים במשפחת פרייס יש דילמה גורלית עמה הוא מתמודד, וכי משקעי העבר מקרינים גם הם על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדילמה. אותו סוד מן העבר – פריט חובה בדרמות משפחתיות, כאמור – יחשף וישפוך אור לא רק על יחסה של פראן לילדיה, אלא גם על מערכת היחסים בין פראן ובוב. 

מכיוון שמדובר כאמור במלודרמה די סטנדרטית, מה שנותר לרומם אותה מעל רמת הטקסט הוא המשחק והבימוי, או ליתר דיוק – הבחירה של ההעמדות השונות על הבמה (המיזנסצנה). שני האלמנטים הללו אכן מצליחים למשך רגעים רבים להוסיף עוד נופך למחזה וליצור לא מעט רגעים יפים, כמו הוורדים שנופלים מלמעלה סטייל "אמריקן ביוטי", או ריקוד הסלואו של ההורים לאור הכוכבים. עם זאת, לעתים הפשטות של הבמה יוצרת דימויים חלשים יותר, כמו התלולית בה בוב מטפח את ורדיו, שהופכת בסיום לקבר (לא אגלה של מי מחמת אימת הספוילרים).

כאן אנו מגיעים לנקודת החוזקה של ההצגה: המשחק. מיכל עוזיאל מקסימה בתפקיד בת הזקונים רוזי, שצופה מן הצד כיצד משפחתה מתפרקת לחלקים אך גם מתאחדת ברגעים קשים; יעל וקשטיין מפגינה חוזק ופגיעות לחילופין, מבלי שהמעברים הללו יראו מלאכותיים; עידו רוזנברג עדין ונוגע ללב בתור גבר שמרגיש זר בגופו (אפשר היה לוותר על הפאה המעט מגוחכת); וגיא גורביץ' משרטט גבריות תחת לחץ, אם כי לעתים המשחק שלו נדמה כ"נכון" מדי – זה מרגיש יותר מדי פעמים כאילו הוא מגלם גבר במשבר כפי שזה מוצג בסרטים, ולא גבר במשבר כפי שזה באמת.

את שני התפקידים הראשיים מגלמים גדי יגיל וסנדרה שדה, שהוקפצה ברגע האחרון על מנת להחליף את יונה אליאן. יגיל משכנע בדמות האבא טוב הלב והמעט מנותק רגשית שמוכיח כי הוא גם יודע לעמוד על שלו כשמשהו מספיק חשוב לו. מיותר לציין שליגיל יש טיימינג קומי מעולה, ושהוא יודע לחלץ צחוקים רמים מהקהל בכל פעם שהרפליקה שלו כתובה עם הומור. קצת חבל שהבמאי לא ביקש ממנו למנן את ה"יגיליות" המפורסמת הזאת, כי לפעמים הגשה יותר עדינה של הפאנץ' הייתה מחלחלת עמוק יותר אצל הצופים.

את משחקה של סנדרה שדה יהיה כמעט לא הוגן לשפוט, בהתחשב בעובדה שהיא לא עברה עם שאר השחקנים את התהליך שעוברים במהלך חזרות. בהצגה שראיתי היא שכחה פה ושם שורות, והיה ניכר שהדינמיקה בינה ובין יתר השחקנים לא מושלמת. לטעמי שדה חסרה כמה גוונים של חמלה שחיוניים ליצירת דמות עגולה יותר, ומעניין לדמיין כיצד יונה אליאן תמלא את התפקיד, אם אכן תחזור אליו.

לסיכום, "דברים שאני יודעת" הוא מחזה סטנדרטי שמציג רגעים יפים בזכות משחק מדויק ורגיש, וכמה תמונות יפות מבחינה ויזואלית. אם נדרשים למשפט הפתיחה של "אנה קרנינה" – ועושה רושם שתמיד נדרשים למשפט הזה כשכותבים על דרמות משפחתיות – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. או שהיא מופיעה בהצגה.

"דברים שאני יודעת" מאת אנדרו בובל. תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. בימוי: משה נאור. תרגום: דורי פרנס. שחקנים: סנדרה שדה, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ'.