היי…
קורות חיים? בטח. הנה.
(שהייה)
כן, הרבה אנשים אומרים שאני נראה להם מוכר. יש לי מן פרצוף כזה, כללי…
רזומה מרשים? תודה. אף פעם לא פחדתי מעבודה קשה.
דווקא עבדתי בשנה האחרונה. אני פשוט… לא כל כך גאה במה שעשיתי, אז העדפתי להשמיט את זה. אני יודע שזה לא נראה טוב, אבל אם תתני לי להסביר, אני בטוח שתביני…
תראי, מאז שאני זוכר את עצמי הייתי רגיש. כל החושים שלי היו מכוילים קצת אחרת.
היחידה שלא ראתה בזה חולשה הייתה סבתא שלי, דורותי, עליה השלום. היא הייתה חירשת, אני אפילו לא יודע אם מלידה או לא, אבל רק אני טרחתי ללמוד בשבילה את שפת הסימנים. האחרים היו עסוקים בלשרוד, אני מניח…
היינו יושבים שעות מול הטלוויזיה, אני וסבתא, והייתי מפרש לה את העולם הגדול והמופלא שניבט מהמרקע. מה לא ראינו ביחד? גוד מורנינג אמריקה, צבי הנינג'ה, חופשי על הבר, צער גידול בנות, דאלאס… אבל מה שהיא הכי אהבה לראות זה את ההוא הקטן עם השפם… לא, לא ההוא הרע שהרג מלא אנשים… צ׳פלין! צ׳רלי צ׳פלין! איך היא אהבה אותו… גם בסרטים האילמים וגם בסרטים המדברים. באמצעותו הבנתי כמה כוח יש לשפה כשהיא משולבת עם מחוות גופניות. הבנתי שזו השליחות שלי בעולם.
אחרי הקולג׳ התחלתי לעבוד במרכז לבעלי מוגבלויות. הייתי עוזר לכבדי שמיעה להתנהל מול הבירוקרטיה. את לא מאמינה איך חוש אחד לא מתפקד הופך את החיים שלך באמריקה לסיוט. רובם היו שחורים או קשישים או מהגרים. זו הייתה מלחמה יומיומית נגד טחנות רוח, בשכר זעום, אבל הכרת התודה בעיניים שלהם הייתה שווה הכל.
ואז הייתה פליטת הפה של טראמפ על החירשים. "הם לא שומעים כי הם דחפו לאוזניים בולבולים של טרנסיות". לא זוכרת? טוב, מאז הוא הספיק לעורר עוד אלף ואחת שערוריות. בכל מקרה, חברת קונגרס שהבן שלה כבד שמיעה עוררה סערה, ויועצי התקשורת המליצו לו למנות מתרגם לשפת הסימנים שיתלווה אליו לכל מקום.
אני מודה: כששמעתי על המשרה, משהו בי ניצת. ולא בגלל טראמפ! ממש לא! זאת הייתה המחשבה על הכוח שיהיה לי. תחשבי, במקום לעזור לעשרה אנשים ביום אני יכול לעזור לעשרה מיליון! במקום לומר "קרטיס, הרופא שואל אם הכאבים מתגברים כשאתה משתין", אני יכול לעזור לכל הקרטיסים והרוברטים והלינדות והברברות של העולם! אני יכול להפוך את אמריקה החירשת לגדולה שוב!
(שהייה. קולט שהגזים קצת עם ההתלהבות)
בן לילה עברתי מחדרון קטן שחלקתי בעבודה עם שלוש נשים מבוגרות שכל היום חיפשו קופונים להנחות בסופר, למשרד משלי. תפרו לי חליפות, היה לי ספר צמוד, אפילו מזכירה שדאגה להביא לי את הקפה בדיוק בטמפרטורה הנכונה.
הייתי כל כך מרוכז בעבודה בהתחלה, שלא שמתי לב אפילו מה אני מתרגם. גודל המעמד דחף אותי לריכוז עילאי; גורל העולם לקוי השמיעה מונח על כתפיי. מסיבות העיתונאים של הנשיא גם היו ארוכות. לא הייתי רגיל לכמויות כאלה של מלל. הייתי מסיים את האירועים האלה מרוקן לחלוטין. אם הייתי מנסה אחר כך להיזכר מה תרגמתי, הכל היה חור שחור.
בשלב מסוים התרגלתי: למעמד, לשעות הארוכות, למלל האינסופי. המילים והמשפטים שתרגמתי התחילו לחלחל לתודעה. שברי משפטים כמו ״המלחמה תיגמר תוך כמה ימים״, ואז ״זה ייקח כמה שבועות״, ומשם ל״כבר ניצחנו״, ״תיכף יש הסכם״, ״אין עם מי לעשות הסכם״, ״יש עם מי לעשות הסכם״, ״הסכם? איזה הסכם?״, ״אל תהיו אידיוטים, כדור הארץ ממש לא מתחמם״, ״אני מזיע בתחתונים, שמישהו ידליק מזגן״, ״הם אנשים נפלאים ונוראיים. הייתי רוצה לשכב איתם, כלומר לעשות איתם הסכם, כלומר להפציץ אותם, בום בום בום! נעשה מלחמה נפלאה, אני אוהב לעשות שלום כמעט כמו שאני אוהב לעשות סקס, מותר להגיד את זה בטלוויזיה? נתבע אותם אם לא, על מיליונים, על מיליארדים, נעשה קופה יפה ושלום יפה ומלחמה יפה עוד יותר. בום! בום! בום! מה קורה עם המזגן, זה כבר הגיע לי לאשכים. האשכים הנפלאים שלי!״.
זה… זה מה שתרגמתי כל הזמן הזה? בליל אינסופי של קשקושים וגסויות, הבטחות והבטחות סותרות, מלחמה ושלום ואשכים? לא פלא שהייתי מסיים את היום מותש, קורס למיטה וקם כולי מיוזע מבלי לזכור אף חלום. זה השירות שאני עושה עבור כבדי השמיעה? ככה אני גואל אותם מחוסר הידיעה לגבי מה שקורה בעולם? והכי חשוב – זה מה שסבתא דורותי רואה מהשמיים?
קמתי למחרת עם ידיעה ברורה מה עליי לעשות. בעוד כמה ימים יתקיים הנאום השנתי של הנשיא לאומה. זו ההזדמנות שלי לעשות תיקון.
הנשיא התייצב מול המצלמות. ניכר היה שהוא במצב רוח לוחמני. הוא שנא את כל העולם ורק חיכה להפיץ ארס ורעל. חיכיתי שהוא יפתח את פיו, והתחלתי לתרגם. אבל לא את הנאום שלו, אלא נאום אחר. נאום שסבתא דורותי ואני ידענו בעל פה מהסרט האהוב עלינו:
״אני מצטער, אך אינני רוצה להיות קיסר. זה לא ענייני. אינני רוצה לשלוט או לכבוש אף אחד. הייתי רוצה לעזור לכולם אם זה אפשרי – יהודי, גוי, שחור, לבן. כולנו רוצים לעזור אחד לשני; זהו טבעם של בני האדם. איננו רוצים לשנוא ולבוז לזולת. חיינו יכולים להיות חופשיים ויפים, אך איבדנו את דרכנו. תאוות הבצע הרעילה את נפשותיהם של בני האדם, זרעה בעולם שנאה, הצעידה אותנו בצעדי ברווז לאומללות ולשפיכות דמים.
״אפילו כעת כשקולי מגיע למיליונים ברחבי העולם, מיליוני גברים, נשים, ילדים, וזקנים נואשים, קורבנות שיטה הגורמת לאנשים לענות ולכלוא חפים מפשע.
״לשומעיי אני אומר – אל ייאוש, האומללות הפוקדת אותנו היא בת חלוף. שנאת בני האדם תחלוף, רודנים ימותו, והכוח שנלקח מן העם ישוב אל העם, וכך כל עוד אנשים הם בני תמותה, החירות לעולם לא תגווע.
״חיילים, אל תלחמו למען העבדות, הילחמו למען החירות. בכם העם יש את הכוח להפוך את החיים הללו לחופשיים ויפים, להפוך את החיים להרפתקה מופלאה. לכן בשם הדמוקרטיה הבה נשתמש בכוח הזה, הבה נתאחד ללחום למען עולם חדש, עולם הגון, שייתן לאדם את הסיכוי לעבוד, שייתן עתיד לצעירים וביטחון לעת זקנה.
״בהבטיחם את הדברים הללו בריונים עלו לשלטון. אבל הם משקרים, הם אינם ממלאים את ההבטחה הזאת, הם לעולם לא ימלאו אותה. רודנים משחררים את עצמם אך הם משעבדים את העם. כעת הבה נילחם להגשים את ההבטחה, נילחם לשחרר את העולם, לסלק את המחסומים הלאומיים, את תאוות הבצע, את השנאה ואת חוסר הסובלנות. הבה נילחם למען עולם של הגיון, עולם בו מדע וקדמה יובילו לאושרם של כל בני האדם.
״חיילים, בשם הדמוקרטיה הבה נתאחד!!!״
(שהייה. אולי הוא מדמיין מחיאות כפיים. אחרי כמה שניות גופו מתכנס שוב לתוך עצמו)
זהו. מאז אני מחפש עבודה…
אז מה את אומרת? התקבלתי?
סוף מחזה.
* הטקסט הוקרא לראשונה על ידי גילה אלמגור-אגמון באירוע "צו קריאה" של התיאטרונטו
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 