והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (11)

פתחתי אתמול שקית וואקום שהכילה בגדי חורף כדי להוציא מתוכה גופייה ארוכה לבנה. לגופייה היה, ואין דרך עדינה יותר לנסח זאת, ריח של קיא מרוכז מהול בנפטלין פג תוקף עם נגיעות של רקבובית, עששת ונפיחה של מומיה. אפשר לדמות את חייה של הגופייה בשקית כחייו של גבר שפוטר מהעבודה: בהתחלה היא עוד מלאת שמחת חיים, … המשך קריאת הפוסט גלגולה של גופייה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי - לא באופן אישי כמובן - על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת. כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם … המשך קריאת הפוסט לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד … המשך קריאת הפוסט מפלצת

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה … המשך קריאת הפוסט הילד חולם – ביקורת הצגה

יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה אמיץ. יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה פחדן. לא, זו לא שאלה במבחן הפסיכומטרי בה צריך ליישב סתירה לוגית. אין צורך לענות מה נכון בהכרח - האם יאיר אגמון הוא אמיץ או פחדן או גם וגם או לא זה ולא זה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מדוע מספר סיפורים … המשך קריאת הפוסט "שמשהו יקרה", יאיר אגמון – ביקורת ספר

הטלפון הנייד יצלצל והשם שלו יופיע על הצג. הלב יחסיר פעימה. אני אהיה אמנם בעבודה, אולי באמצע ישיבה, אבל הוא משרת עכשיו בשטחים ואני חייב לענות. מי יודע אם לא קרה משהו. ואולי סתם משעמם לו בשמירה והוא החליט להתקשר אליי כדי להעביר את הזמן. מחמם את הלב לחשוב שהוא היה יכול להתקשר לחברה שלו, … המשך קריאת הפוסט 60 שנות כיבוש

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (הצעקה)

אני חושב על האיש שאחראי על סידור המעטפות באוסקר. יש לו הרי משימה אחת פשוטה, כך אמר לו הבוס יום קודם, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתבש. "רק אידיוט גמור - ואתה הרי לא אידיוט גמור, נכון? בכל זאת התקבלת לעבודה בטקס הפרסים החשוב בעולם, גם אם זה קרה בזכות חמך - יצליח לפשל … המשך קריאת הפוסט האחראי על המעטפה

הפעם האחרונה שבה מנדלבאום בכה [לא לחלוחית בקצה העין שעשויה להגיע בסופו של סרט מלודרמטי עשוי היטב, אלא קילוחים קילוחים של רגש שנוהרים משקיות הדמע והלב] הייתה כשהתיישב לכתוב את ההספד שיקרא בהלוויה של אמו. היא הייתה אז עדיין מלאת חיוניות, בכל האמור לפחות באישה בת שישים ושלוש שעצמותיה מתפוררות והולכות וסופן שיקרסו תחת עצמן, … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (10)