"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – ביקורת ספר

יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה אמיץ.
יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה פחדן.

לא, זו לא שאלה במבחן הפסיכומטרי בה צריך ליישב סתירה לוגית. אין צורך לענות מה נכון בהכרח – האם יאיר אגמון הוא אמיץ או פחדן או גם וגם או לא זה ולא זה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מדוע מספר סיפורים מוכשר ששם את הלב שלו בין הדפים לא סומך את ידו על ראשי דמויותיו ואומר להן: לכו, ספרו את הסיפור שלכן מבלי שאצטרך לשרבב את ראשי מבין השורות כמו אמא דאגנית שגם כאשר בנה בגר היא מתפרצת אל חדרו עם מגש עמוס עוגיות בשעה שהוא מבקש להתייחד עם החברה החדשה אבל הרוק מתלעלע בגרונו וכפות ידיו מזיעות מהתרגשות וחלציו בוערים והוא אומר "אמא, ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס בלי רשות" והיא עונה "נו, אני לא מאמינה שאני כבר כל כך זקנה שאני צריכה לדפוק בדלת של החדר של הבן שלי לפני שאני נכנסת. רק אתמול עוד החלפתי לו חיתולים".

השיטה הזאת, של להכניס את עצמו ואת חייו האמיתיים (או "אמיתיים") עבדה מצוין ב"יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של אגמון, שחקר באופן שנון את היחס בין המבדה הספרותי ובין העולם שמחוץ למילים. במקרה של הספר החדש זה רק גרם לי לרצות לצעוק במהלך הקריאה: "יאיר, תן לדמויות שלך להתרגש ולהזיע וללעלע ולטעות ולגמור תוך חמש שניות ולהתנצל ולהיות נבוכים ואבודים וגלמודים, גם מבלי שתתפרץ להם לחדר".

***

הרבה כמיהה יש ב"שמשהו יקרה". כמיהה לשינוי, לריגוש, לרגש, למשמעות. כולם כמהים כל הזמן, אבל אגמון מקפיד להזכיר לנו יותר מפעם אחת שהכל הבל הבלים, כפי שאבחן קהלת. הכמיהה לא רק שנותרת בלי מסופקת, אלא אף עוברת "מוות בקונפורמיזם" – הדמויות, שבסך הכל רצו להרגיש משהו, לשנות קצת את ההוויה שהותוותה להם מגיל אפס ושתלווה אותם עד יום מותם, נשאבות בחזרה אל אמצע התלם רק כי "ככה צריך". וזה, אם תשאלו אותי, מסר הרבה יותר מייאש מהמסר הפסימי של שלמה המלך. כי עם חוסר משמעות אפשר עוד איכשהו לחיות ואפילו לנסות לשאוב סיפוק מפעולות קטנות של התנגדות לסדר הקיים, אבל ההישאבות לתוך חיים של בינוניות – הו, זו כבר צרה הרבה יותר גדולה. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שרוב הגברים מנהלים חיים של ייאוש שקט, אבל התמונה שמציג בפנינו אגמון אפילו מייאשת יותר, כי הוא מראה שגם הניסיונות לשינוי סופם להסתיים באותה הנקודה: ביונדאי + שלושה ילדים + עבודה די סתמית + משכנתה + פנטזיות על הבת של השכן. ממש למות באוהלה של בורגנות. פחד אלוהים.

הסיפורים של אגמון פוסעים במשעולי הישראליאנה וחושפים את פניה השונות. חשוב לכתוב על הפנים השונות האלה של הישראליות הממוצעת, נטולת הדרמות לכאורה, שלא מספיק באות לידי ביטוי בספרות בת זמננו. אני יכול לחשוב על "משוחרר" של יונתן פיין ו"קופי ופייסט" של יואב רוזן, שביקשו גם הם להראות לא רק את הלבטים והשאיפות של הבורגנות הישראלית, או של כאלה העומדים לבוא בשעריה, אלא גם את חוסר היכולת לחוות אמפתיה בסיסית בחסות הישראליות הדביקה (ספרו של רוזן הוא פצצת דיכאון בהקשר הזה). אבל לשלושת הספרים הללו יש עוד מכנה משותף, פחות חיובי: חוסר היכולת של הדמויות לחוות קשר משמעותי בינן ובין עצמן מונע גם מהקוראים להיקשר אליהן.

במקרה של "שמשהו יקרה", גם פיתוח הדמויות לוקה בחסר. ניקח לדוגמה את הסיפור הראשון, "ומותר לאהוב", הגרסה התורנית של הר ברוקבק. זה לא שהייתי צריך לדעת מי הם ההורים והחברים של חמי והרב יואל ומה עבר עליהם בילדותם. להפך, דווקא החסכנות הזאת בתיאור העולם הסובב אותם משרתת היטב את הבערה הפנימית שבוערת בשתי הדמויות הנאהבות והנעימות, אבל כשסיימתי לקרוא את הסיפור ידעתי מעט מאוד, מעט מדי, על שניהם. שתי הדמויות כמעט נמסכו זו לתוך זו, אבל לא באופן מיטבי כמו שאמור לקרות בסיפור על שתי נפשות שמחפשות אהבה אך לעולם לא יוכלו לממשש זו בזרועות זו. פיתוח העולם הנפשי של הדמויות הראשיות, על כל הלבטים והפחדים והאהבות והשנאות והכמיהות שלהם, היה תורם לקשר הנפשי בין הדמויות לבין עצמן, וכן בין הקוראים לבינן.

***

קראתי פעם ראיון עם אגמון שבו טען כי הוא לא אוהב את הסיפורים של אליס מונרו, אבל כן אוהב את הכתיבה של מישל וולבק. חבל, אימוץ הטון ה"מונורי" – לעומת הטון "וולבקי" הקר וחסר הרחמים – היה עושה חסד עם הסיפורים. הסופרת הקנדית היא אלופת העולם בתיאור חיים של החמצות קטנות. הדרמה אצלה מינורית לכאורה, אבל זה רק בגלל שהיא יודעת שהחיים רצופים משברים קטנים, ואהבות קטנות שמתו, וילדים שנאהבו, ורצון, לרוב לא ממומש, לשבור את כל הכלים ולממש את החיים כפי שקראנו עליהם בספרים וכפי שראינו בסרטים. אבל היא עושה את זה מבלי להכניס את התהיות וההתלבטויות שלה לתוך הסיפור. היא נותנת לדמויות שלה ללכת לבד; הן לא צריכות שהיא תחזיק להן את היד בזמן שהן לשגות את שגיאותיהן ולומדות על בשרן את תלאובות העולם הזה.

אבל חשוב לציין את הנימוחות של הסיפורים, את הקריאה השוטפת שהספר מספק. בימים בהם אנשים רק יודעים ללהג על סדרת הכלום התורנית, כשצעירים לא יודעים שהספרות בועטת בתחת לכל הסדרות בכל מה שנוגע ליכולת לספר סיפור שחודר לך לתוך המוח והנשמה והקרביים והטחול, ולא רק נכנס מעין אחת ויוצא מהשנייה, חשוב שיהיו גם סיפורים שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיד "ואללה, תפס אותי הסיפור הזה". בימינו זה לא דבר של מה בכך.

גם היכולת לספר סיפור סוחף לא תמיד זוכה להערכה הראויה לה. דרושים לא מעט ידע ואינטואיציה על מנת לקחת את הקורא בידו ולהוליכו בנתיבי העלילה. הבעיה מתחילה כשמספרי הסיפורים מסתפקים בעלילה בלבד, טובה ככל שתהיה. הכתיבה של אגמון היא כתיבה תסריטאית כמעט, מכילה פעולות ודיאלוגים ומחשבות מדוברות ועלילה לינארית ברורה ופריכה. בכך הוא נמנע כמעט מדימויים וממורכבות ספרותית של ממש, כזו שגורמת לך ללכת לאיבוד בין המילים עד שאתה מצליח להרכיב באמצעותן עולם שלם, על כל הנסתר והמשונה והנשגב ומעורר המחשבה והבלתי מובן עד הסוף שבו. כשהוא כן נדרש למטפורות, הוא טורח להסביר אותן לקורא; כך עם האימפוטנציה של אפי או ההתרחקות של אליק מהחברה ומהמדינה. חבל שהוא לא נותן קצת יותר קרדיט לקורא, גם אם הוא מתייחס לכל "גילוי הטריק" בקריצה ועם הומור עצמי.

***

כתבתי כבר שאהבתי מאוד את "יאיר ויהונתן". היה בו כוח חיות מתפרץ, לא מתנצל, שגרם לי לצאת אחר כך אל העולם ולרצות לשנות משהו, להזיז במעט את המחט שהחיים כפו עליה את קיפאונה. גם בספר החדש כוח החיות הזה נמצא, אבל הוא מעומעם, קבור תחת שכבות של סיפור.

ועדיין, אתה יוצא אל העולם אחרי שקראת את אחד הסיפורים ב"שמשהו יקרה" ואתה רוצה לעשות משהו שלא חשבת שתעשה בגלל מה שהאחרים יחשבו ומי אני שאבגוד בדרך בה הם תופסים אותי ומכתיבים את כל מהלכי החיים, גדולים וקטנים כאחד. ואתה גם פחות מתבייש לקרוא כל מיני כתבות קיקיונית ב"מעריב TMI", רק בגלל שהתפתית ללחוץ על הקישור בפייסבוק שטען "דרמה בחייו הרומנטיים של גידי גוב. לכל הפרטים", וכשנכנסת לכתבה היה כתוב שתם הרומן המבטיח בין גידי גוב לרונית רביץ-בוס, נערת התסריט מהוליווד. וה"עיתונאית" ליאורה גולדנברג-שטרן, שמתפרנסת מלחטט לאנשים בחיים ולהתקשר אליהם ולשאול אותם שאלות על הפרטים הכי אינטימיים בחיים שלהם כי אין בושה, שאלה את גוב "גידי, תם השרב הגדול?", והוא ענה לה "יקירתי, אני ממש לא מדבר על הדברים האלה, אני מאחל לך ערב קסום", וליאורה השיבה "קסום זו מילה דוחה. אפשר ברכה אחרת?", וגוב ענה "תעשי לך טוסט נחמד". והנה, גם אני עשיתי מעשה אגמון וכתבתי על פכים קטנטנים מחיי, כאלה שברגיל הייתי מתבייש בהם ומסתיר אותם, וניסיתי למצוא משמעות גם ברגעים האלה, הפרוזאיים עד כדי מחנק, ואולי מצאתי ואולי לא, אבל לפחות חיפשתי ורק מעצם החיפוש הצלחתי לאחוז בבדל זנבה של איזו משמעות חמקמקה שעד עכשיו לא ברורה לי עד תום.

אז למה יאיר אגמון הוא גם אמיץ וגם פחדן? כי הוא לא מפחד להסתכל ללבן בעיניים של העולם שסביבו, אבל הוא כן מפחד להתחיל לכתוב ספרות ולא רק סיפורים. אבל יש לי אמונה שבספר הבא שלו זה יקרה.