מפטרים את אראלה ממפעל הפיס

פנים. משרד הסתדרותי – יום

במשרד האפרורי הזה, עם השולחן הסטנדרטי, והמחשב הסטנדרטי, וכוס הקפה הסטנדרטית, יושב יחיאל, פקיד סטנדרטי כבן 50. הוא עושה משהו במחשב, אבל זה יכול להיות משחק סוליטייר באותה מידה שזה פיצוח סודות הגרעין האיראני. נשמעת דפיקה בדלת.

יחיאל: כן.

אל המשרד נכנסת אראלה, גם היא כבת 50. היא לא יודעת מה בדיוק עליה לעשות.

יחיאל: בואי, אראלה, שבי.

אראלה מתיישבת. יחיאל ממשיך לעשות עוד משהו במחשב, ובזמן הזה אראלה קוברת מבטה ברצפה. יחיאל מסיים ופונה אליה.

יחיאל: מה שלומך, אראלה? את רוצה אולי כוס מים? קפה? תה?

אראלה: (בחיישנות) לא, תודה.

יחיאל: טוב, אם תרצי בהמשך רק תבקשי. אראלה, לפני שנתחיל אני רוצה להגיד שהסיטואציה הזאת לא נעימה לי בכלל, והייתי נותן הכל בשביל לוותר עליה. אבל כמו שאת יודעת, הטכנולוגיה לא פוסחת גם עלינו, ומחייבת אותנו לנקוט בצעדי התייעלות כואבים.

יחיאל מחכה לתגובה כלשהי, אבל אראלה ממשיכה לשתוק.

יחיאל: בחלק הראשון של השימוע אני אביא את הטיעונים בעד הפיטורים, ובחלק השני את תטעני את הטענות שלך נגד. בסדר?

אראלה מושכת בכתפיה.

יחיאל: אז נתחיל. אראלה, את עובדת איתנו כבר 31 שנים, במסירות גדולה, עושה מדי יום את עבודת הקודש של להתקשר למנויים של מפעל הפיס ולהודיע להם בנחישות וברגישות שהם זכו בפרסים. לעתים זה אוטו, לעתים אלה חמש מאות אלף שקלים, לעתים זה כרטיס גירוד נוסף של חיש גד אירוויזיון. תמיד מסרת את ההודעה בנועם, תוך שמירה על מוטיב ההפתעה המשמחת והבעת התעניינות כנה במצבם של הזוכים.

אראלה סוף סוף מתערבת בשיחה.

אראלה: זה היה חשוב לי שהם יבינו איזה מזל היה להם.

יחיאל: ועשית את זה בצורה נפלאה! אבל, וכאן מגיע החלק המצער של האבל, ההתפתחויות הטכנולוגיות של ימינו אפשרו לנו לרכוש מערכת קולית ממוחשבת עם אינטליגנציה מלאכותית מספיק מפותחת כדי שתוכל לענות בטבעיות על כל הבעת תודה וכל שאלה של מי מהזוכים, החל מ"יוווו, זו באמת אראלה ממפעל הפיס?! אתם לא עובדים עליי?????" ועד "מתי אני יקבל את הצ'ק, למה אני חייבת דחוף עוד מנה יא בני זונות!!!!". הוספנו אפילו אפשרות בעשרה דולר לחודש שהיא תדע להזמין לזוכה אמבולנס אם הוא זקן שחטף התקף לב כי הבין שבעזרת הכסף הוא יוכל סוף סוף לנסוע לחודש של תענוגות עם ליידי בויז בתאילנד.

אראלה: רובוט ידבר עם הזוכים?

יחיאל: תאמיני לי שניסיתי לשכנע את הדירקטוריון ששום רובוט או מחשב לא יכול להחליף אותך, אבל אז החברה שמכרה לנו את התוכנה הדגימה איך חברי הדירקטוריון יכולים ללמד אותה להשתמש בקול שלהם כדי לדבר עם הנשים שלהם במשך שעות בזמן שהם צופים בפורנו עם גמדים, ונגד זה לא היה לי שום סיכוי. יש לך משהו לומר להגנתך? כל מה שתגידי יהיה מתועד פה במחשב, כמובן.

אראלה: אם תפטרו אותי אתם תהרסו משפחה שלמה. גם את בעלי פיטרו לא מזמן בדיוק מאותה הסיבה – אמרו שהרובוטים יחליפו אותו בתחנה של הטוטו, כי הם הגיעו לרמה כזאת שהם יכולים להכין אספרסו, לקלל את הכדורגל הישראלי ולהגיד שכולם בפוליטיקה מושחתים. מה יהיה איתנו עכשיו? אולי עדיף פשוט שנתאבד וניתן לרובוטים לחיות במקומנו?

יחיאל: אראלה, אני מבין את הקושי, אבל אין צורך להיכנס למרה שחורה. בהתחלה אולי יהיה קשה, אבל שניכם אנשים מוכשרים עם הרבה מאוד ניסיון – אני בטוח שלא תהיו לכם בעיה למצוא עבודה אחרת בגיל 56.

אראלה: (עם דמעות בעיניים) אני יכולה לפחות לעשות שיחת טלפון אחת אחרונה לזוכה מאושר?

יחיאל: לא, אני מצטער. ההוראות שקיבלתי היו חד משמעיות – לא עוד טלפונים. הם לא רוצים שבטעות, מתוך סערת רגשות, תגידי לזוכה שהוא זכה בחצי מיליון שקלים, כשבעצם התקשרת אליו לשאול אם הוא רוצה לעשות כרטיס אשראי של מפעל הפיס. זה מוצר חדש שיש לנו, וההנהלה בונה עליו.

אראלה:(בקול חנוק מדמעות) תגיד, שמרית ממשאבי אנוש לא אמורה להיות נוכחת גם בשימוע?

יחיאל: אה, כבר לא. החלפנו אותה בתוכנה הזאת (מסובב לעברה את מסך המחשב. רואים שם דמות וירטואלית שדומה דמיון מדאיג לעירית ענבי) היא הייתה איתנו כל השיחה, תיעדה הכל ואישרה שהנוהל היה תקין.

אראלה: אז מה? פשוט ללכת?

יחיאל: אני מצטער, אבל כן – פשוט ללכת.

אראלה הבוכייה יוצאת מהמשרד. יחיאל חוזר למחשב. עינב גלילי הממוחשבת מדברת אליו.

תוכנה: תודה, יחיאל. הוועד המנהל של מפעל הפיס רוצה לך להודות על שנים רבות של עשייה…