אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ביותר בתיאטרון המודרני בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט, הוא הדרמה המשפחתית. לרוב זה מתנהל בצורה הבאה: משפחה שנראית אידילית כלפי חוץ מתכנסת לכבוד אירוע, בדרך כלל ארוחת חג. אל אחד או יותר מבני המשפחה מתלווה בן או בת זוג שזהו להם המפגש הראשון עם המשפחה. במהלך הארוחה המשפחתית יתגלה – כמה מפתיע – שהמשפחה הנורמטיבית היא בעצם כד חרס מנותץ שחלקיו השונים הודבקו ביד גסה, ומספיקה נגיעה אחת קלה כדי לנפץ אותו שוב לרסיסים. על פי רוב גם יחשף איזשהו סוד מן העבר שיאלץ את המשפחה להתמודד עם אמת כואבת. בנוסף לכך, האורח שזה מקרוב בא, שבתחילת המחזה הוא ה"מוזר", יתגלה כאדם השפוי היחיד בחדר.
"דברים שאני יודעת", מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בוול, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור, אינה חורגת בהרבה מהשטאנץ של הדרמה המשפחתית. על תקן האורח מתפקדת הפעם בת המשפחה הצעירה, רוזי פרייס, שחוזרת מוקדם מהצפוי מטיול באירופה כשהיא שבורת לב ומחפשת להתנחם בחיק משפחתה: ההורים בוב ופראן, האחים מארק ובן והאחות הבכורה פיפ.
עד מהרה מתברר שהדמות המרכזית במחזה, הפיבוט שמניע את המשפחה ואת מערכות היחסים, היא האם פראן. לפרנסתה היא עובדת כאחות בבית חולים, אולי כאלגוריה ליכולתה לסייע לאחרים אך בו בזמן להיות חסרת יכולת לנתב את הגורל על פי רצונה. פראן תמיד יודעת כאשר אחד מילדיה בצרה. היא גם יודעת מתי הם משקרים כשהם אומרים שהכל בסדר או ששום דבר לא קרה. בעזרת חושיה החדים היא מגלה מיד שרוזי חזרה הביתה בגלל שגבר שבר את ליבה, או שפיפ בחרה לעזוב את בעלה ושתי בנותיה ולעבור לקנדה משום שהתאהבה בגבר אחר. בעוד שפראן היא אמא אקטיבית ומעורבת שתמיד תחפש כיצד לחלץ את ילדיה מצרות (וכאלו תמיד יש) אך גם תדע להביע את דעתה אם זאת לא נוחה, האב בוב הוא פאסיבי, אוהב ודואג בדרכו שלו, זה שתמיד יהיה אפשר לפנות אליו כדי שיפיס את דעתה של האם.
במהלך המחזה יתברר שלכל אחד מן הילדים במשפחת פרייס יש דילמה גורלית עמה הוא מתמודד, וכי משקעי העבר מקרינים גם הם על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדילמה. אותו סוד מן העבר – פריט חובה בדרמות משפחתיות, כאמור – יחשף וישפוך אור לא רק על יחסה של פראן לילדיה, אלא גם על מערכת היחסים בין פראן ובוב.
מכיוון שמדובר כאמור במלודרמה די סטנדרטית, מה שנותר לרומם אותה מעל רמת הטקסט הוא המשחק והבימוי, או ליתר דיוק – הבחירה של ההעמדות השונות על הבמה (המיזנסצנה). שני האלמנטים הללו אכן מצליחים למשך רגעים רבים להוסיף עוד נופך למחזה וליצור לא מעט רגעים יפים, כמו הוורדים שנופלים מלמעלה סטייל "אמריקן ביוטי", או ריקוד הסלואו של ההורים לאור הכוכבים. עם זאת, לעתים הפשטות של הבמה יוצרת דימויים חלשים יותר, כמו התלולית בה בוב מטפח את ורדיו, שהופכת בסיום לקבר (לא אגלה של מי מחמת אימת הספוילרים).
כאן אנו מגיעים לנקודת החוזקה של ההצגה: המשחק. מיכל עוזיאל מקסימה בתפקיד בת הזקונים רוזי, שצופה מן הצד כיצד משפחתה מתפרקת לחלקים אך גם מתאחדת ברגעים קשים; יעל וקשטיין מפגינה חוזק ופגיעות לחילופין, מבלי שהמעברים הללו יראו מלאכותיים; עידו רוזנברג עדין ונוגע ללב בתור גבר שמרגיש זר בגופו (אפשר היה לוותר על הפאה המעט מגוחכת); וגיא גורביץ' משרטט גבריות תחת לחץ, אם כי לעתים המשחק שלו נדמה כ"נכון" מדי – זה מרגיש יותר מדי פעמים כאילו הוא מגלם גבר במשבר כפי שזה מוצג בסרטים, ולא גבר במשבר כפי שזה באמת.
את שני התפקידים הראשיים מגלמים גדי יגיל וסנדרה שדה, שהוקפצה ברגע האחרון על מנת להחליף את יונה אליאן. יגיל משכנע בדמות האבא טוב הלב והמעט מנותק רגשית שמוכיח כי הוא גם יודע לעמוד על שלו כשמשהו מספיק חשוב לו. מיותר לציין שליגיל יש טיימינג קומי מעולה, ושהוא יודע לחלץ צחוקים רמים מהקהל בכל פעם שהרפליקה שלו כתובה עם הומור. קצת חבל שהבמאי לא ביקש ממנו למנן את ה"יגיליות" המפורסמת הזאת, כי לפעמים הגשה יותר עדינה של הפאנץ' הייתה מחלחלת עמוק יותר אצל הצופים.
את משחקה של סנדרה שדה יהיה כמעט לא הוגן לשפוט, בהתחשב בעובדה שהיא לא עברה עם שאר השחקנים את התהליך שעוברים במהלך חזרות. בהצגה שראיתי היא שכחה פה ושם שורות, והיה ניכר שהדינמיקה בינה ובין יתר השחקנים לא מושלמת. לטעמי שדה חסרה כמה גוונים של חמלה שחיוניים ליצירת דמות עגולה יותר, ומעניין לדמיין כיצד יונה אליאן תמלא את התפקיד, אם אכן תחזור אליו.
לסיכום, "דברים שאני יודעת" הוא מחזה סטנדרטי שמציג רגעים יפים בזכות משחק מדויק ורגיש, וכמה תמונות יפות מבחינה ויזואלית. אם נדרשים למשפט הפתיחה של "אנה קרנינה" – ועושה רושם שתמיד נדרשים למשפט הזה כשכותבים על דרמות משפחתיות – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. או שהיא מופיעה בהצגה.
"דברים שאני יודעת" מאת אנדרו בובל. תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. בימוי: משה נאור. תרגום: דורי פרנס. שחקנים: סנדרה שדה, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ'.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
תגובה אחת בנושא “דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה”