יום כיף פאודה

קפצה לי בפיד פרסומת ל"פאודה בייס", שזה מתקן שאמור לספק חוויות דומות לאלו שרואים בסדרה, וכמובן שיש לי דברים להגיד על הדרך שבה הכיבוש עובר בידוריזציה, ועל הכסף שמעורב בדבר, ועל האוריינטליזם המובנה כשמציעים במקום גם אירוח במאהל בדואי, כולל רקדנית בטן (בחיי! תציצו בהזדמנות בלינק הזה. מעבירים שם גם סדנת מנהלים). אבל עם כל המחשבות האלה, לא יכולתי שלא לדמיין קודם כל איך נראה יום כיף של חברה טיפוסית בישראל, משהו בסגנון "המשרד" פוגשת את "פאודה":

פנים. אוטובוס – יום

הנוסעים שקטים, מביטים מהחלונות. ברקע נשמע השיר "רונה" של סמיר שוקרי. שושי, כבת 60, נדחקת קדימה בין הספסלים עד שהיא מגיעה למיקרופון. הנהג מכבה את המוזיקה.

שושי: סבאח אל חיר, כולם! סבאח אל נור! אנחנו מיד מגיעים אל מתחם הפאודה ליום כיף השנתי שלנו. אני מבקשת שוב מכולם לשתף פעולה. כן, משה סויסה מהנהלת חשבונות, אני מדברת אליך. כולנו זוכרים איך ישבת בצד בפרצוף חמוץ בפיינט בול בשנה שעברה. עם כל הכבוד לפוסט טראומה מהצבא, יום כיף זה מחייב. (מביטה החוצה מהחלון) הו, הגענו. אני כל כך מתרגשת! סבאח אל חיר!

חוץ. כניסה למתחם פאודה – יום

כולם יורדים מהאוטובוס, שם מחכה להם מדריך מסוקס עם משקפי שמש וחולצה שחורה, ולצידו עוזרת צעירה בלונדינית וחטובה.

מדריך: סבאח אל חיר. ברוכים הבאים אל מתקן פאודה. אני אדיר, וזאת העוזרת שלי… (נפנה אליה. היא לוחשת משהו) מאיה. היום אתם הולכים להרגיש מה זה להיות מסתערבים, איך להיטמע בשטח, מה עושים כשמקיפים אתכם שלושים גברים שעירים עם ריח אפטר שייב ברוט, כנראה מזויף, ואיך לירות מלא כדורים באקדח בלי להחליף מחסנית ובלי שיפגעו בכם, אלא אם כן ביקשתם יותר כסף ובהפקה מחליטים לחתוך אתכם למען יראו וייראו. עכשיו (שוב נפנה הצידה. שוב לחישה) מאיה תחלק כאפיות לבנים וחג'אב לבנות, כדי שתלמדו איך נטמעים בשטח בצורה אורגנית.

קאט ל:

חוץ. כניסה למתחם פאודה. יום

כמה דקות מאוחר יותר. כל העובדים עם כאפיות וחג'אבים, כשהבגדים שלהם מבצבצים מתחת בצורה בולטת ומגוחכת. היחיד שנראה כמו מסתערב אמיתי הוא משה סויסה מהנהלת חשבונות.

מדריך: תיכף ניכנס לל"שביה, שמדמה רחוב אמיתי בעזה. אתם תתפצלו לשלשות, כשהמטרה שלכם היא להיטמע בשטח. להתנהג הכי טבעי שלכם. בפנים יהיו אנשים שלנו שישחקו ערבים, ואם הם ירגישו שאתם לא שייכים למקום, הם ישר ישרפו אתכם. שאלות?

מירית (30, לבושה כמו גרושה בערב פנויים פנויות, נועלת נעלי עקב) מרימה את היד.

מדריך: כן?

מירית: דורון יהיה שם?

מדריך: מי?

מירית: דורון, ההוא מפאודה.

מדריך: מה איתו?

מירית: הוא בפנים?

מדריך: למה… למה שהוא יהיה בפנים?

מירית: חשבתי שזה הכל אמיתי פה.

מדריך: המתקן *מדמה* תרחיש אמיתי, אבל דורון הוא דמות פיקטיבית.

מירית: מה פתאום פיקטיבית!

מדריך: זה שחקן. קוראים לו ליאור רז. היינו ביחד ביחידה, עד הפעם ההיא שהדלקתי סיגריה באמצע הקסבה והתחלתי להשתעל… אמרתי להם שאני לא מעשן מאז התקרית בכיתה ח' כשלא הבאתי את המשאף לטיול השנתי, אבל הם אמרו לי שזה לא נראה אותנטי אם אני לא מעשן… תוך עשר שניות היינו מוקפים בתוך הקסבה, ואני עוד עם השיעול, לא מצליח לכוון כמו שצריך, משתעל וצועק "פאודה! פאודה! למי יש משאף? פאודה!".

שתיקה משתררת במשך כמה שניות.

מירית: לא הבנתי, הוא פה או לא פה?

קאט ל:

גם אני לא הבנתי, אני עובד אצלכם? או שתשלמו לי דמי פיתוח, ואז תהיו עדים לסצנה בה משה סויסה מהנהלת חשבונות חווה פלאשבק לאינתיפאדה ומתחיל לנהל לוחמה בשטח בנוי עם מחשבון שהוא תמיד שומר בכיס לכל צרה או פקיד מס הכנסה שלא יבוא, או שתגידו תודה שהבן אדם יושב ביום שבת, בזמנו הפנוי, וכותב שטויות שכנראה רק הוא יצחק מהן. סבאח אל חיר!