מתוך 43 שנות חיים, אני חי עם אותה בת זוג 18 שנה, גר באותה דירה 10 שנים, ועובד באותה עבודה 8 שנים. אפשר לומר שאני אדם שלא אוהב שינויים.
עבור אדם חרדתי – בטח ובטח בתקופה שמלווה במשברים אקלימיים, פוליטיים וחברתיים – הדברים הקבועים בחייו הם עוגנים בסופה סועה. האתגר הוא לא לאפשר לסערות הפנימיות להשליך את העוגנים האלה הצידה משום שהם כובלים את האדם, לתחושתו, ולא מאפשרים לו להפליג אל עבר האופק המופז.
ההכרה בסופיות, שמגיעה לרוב בגילים האלה ומלווה במשבר קיומי, היא קללה וברכה. קללה, כי כל פעולה מונעת על ידי חרדה: מה אם תהיה אם זו הפעם האחרונה שבה אני מאזין לאלבום אהוב, או החיבוק האחרון שאקבל מילדיי? ברכה, כי מתחדדת ההבנה לגבי העיקר והטפל בחיים. אתה משיל מעליך עכבות כמו פריטי שריון נוקשה שמקשה עליך את הנשימה. מוזר שלא שמת לב קודם לכן לצחות האוויר ולחריפותו.
גם הכתיבה היא תוצר של חרדה: הזמן קצר, ועליי להספיק כמה שיותר. האם אותיר אחריי דבר מה בעל ערך? כולי תקווה שכן, אבל הכרה במציאות מחייבת אותי גם להבין שזו שאיפה נואלת. ובכל זאת יש להמשיך, ולו בשביל אדם אחד שיצירתך בכל זאת תקרוץ משהו מחומר נפשו, ותשפיע על מהלך זערער בחייו. כמו אותה ציפור שמנקרת בהר הזמן השגיא, לעולם לא אומרת נואש.
גם הכרת הטוב מחייבת עבודה קשה, יומיומית, סיזיפית. קל להיות ציני כלפי ימי הולדת ולראות בהם יארצייטים או נקודות ארעיות בקיום ארעי. אבל כשהילדים באים למיטה בבוקר נרגשים, או כשחברים מגיעים לארוחת צהריים טובה, או כשאנשים מאחלים לך מזל טוב בפייסבוק או מתקשרים או שולחים הודעות, אי אפשר – וגם לא כדאי – שלא להכיר בטוב.
מבט החוצה מהחלון יגלה שאופק מופז הוא אשליה שדינה להכזיב; היופי מצוי בשילוב הארעי שבין עננים, שמים וים. בדיוק אותו הים שבו אתה רואה כיצד האוניות מטילות עוגן, ממתינות לתורן להיכנס לנמל.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
אינני חוגג ימי הולדת, אבל מציין אותם.
חלק מהדברים שכתבת תקפים גם לגביי.
יום הולדת שמח לך.
תודה, אריק.