ספרנית ושמה תשוקה

אין כמו קצת אסקפיזם טהור כדי לברוח מהצרות הפוליטיות והחברתיות המתרגשות עלינו, ולכן זה בדיוק הזמן לעוד פרק בכיכובה של שרה, הספרנית הכי חרמנית בחיפה והקריות [כאן הפרק הראשון, "מזמוטים"].

שם הפרק: ״ספרנית ושמה תשוקה״.

היה זה עוד יום שלישי שגרתי בספרייה. מזה זמן מה שרה שמה לב שרק ביום הזה היא מבחינה ביתר שאת בריחו של המקום: שילוב של טחב, דבק פלסטי וצואת תינוקות חמצמצה, זכר לאותו חיתול מטונף שהשליכה אחת האמהות בפינה נסתרת, ועד היום לא נמצא.

מעניין אם יש פה איזו אמירה של היקום, חשבה לעצמה, שדווקא באמצע השבוע הריח מתגבר או שחושיי מתחדדים שלא לצורך. כאילו שהיום הזה כה חסר כריזמה, כה נטול אישיות, שיש צורך באפקטים חושיים מעושים כדי שלא לרצות לרצוח עצמך נפש מרוב סתמיות וחוסר תוחלת.

אלא שאז הגיעה אל חוטמה זרזיף של ריח אחר. לא, זה לא היה ריח. זה היה ניחוח. ולא סתם ניחוח, אלא ניחוח גברי מובחן. היא עצמה עיניה ודמיינה אותו: גבוה, אך לא קיפח; שיערו מלא, אך שיבה זרוקה בצדעיו; והוא אמנם בעל פרקמטיה חובקת עולם, אך ניחן ברגישות אסתטית יוצאת דופן.

כשהסתובבה ותרה בעיניה אחר הגבר, ראתה אותו עומד ליד מדפי ספרי הנוער. ממוצע קומה היה, עושה פימה עלי כסל, וקלשלשת החלה לזרוע הרס בטבור קודקודו. ובכל זאת, הניחוח. זה שגבר על ריחות העיפוש וחלב האם המותסס. זה שהזכיר לה שיום שלישי, הסטרא אחרא של השבוע, אינו היום המתאים לדפדוף שמאלה בספר החיים.

כשניגשה אליו, היה שקוע כולו במסך הטלפון. זה לא מנע ממנה לפנות אליו.

״סליחה, אתה צריך עזרה אולי?״

״מה? לא. אני פה עם הבת שלי.״ ענה מבלי לטרוח להרים את מבטו מהמסך.

״והיא יודעת מה היא רוצה?״

הגבר הרים סוף סוף את מבטו, תר מוכנית אחר בתו, אך משלא ראה אותה שב ושקע בטלפון.

״כן, היא בקטע של…״ הוא לא סיים אפילו את המשפט, שעה שחיוך מטופש עלה על פניו. שרה לכסנה מבט אל עבר הטלפון שלו, שם התנגן לו סרטון בו גבר גדל גוף שיקע עצמו בקערה ענקית של קצפת.

״אין, הוא גדול.״ אמר, וליטף בלי משים את כרסו שלו.

שרה מכירה את הטיפוסים האלה. האבות שמתנאים בפומבי בהרגלי הקריאה של ילדיהם, שעה שהם עצמם בזים לספרות, רואים בה לכל היותר תחביב נחמד לשעות הפנאי. אם תבקש בתו להיות סופרת או אפילו ספרנית, רחמנא לצלן, יאיים לנשל אותה מהירושה. יש גבול גם לליברליות שלו.

דווקא משום כך, נהנתה לצוד אותם. הם היו רואים בה את ״הספרנית הסקסית״, עוד פנטזיה בשורה של פנטזיות מיזוגיניות, והיא מצידה הייתה מכריחה אותם לקרוא ספרות קלאסית בטרם יזכו לממש את תאוותם.

״אתה אוהב לקרוא ספרי ניהול, נכון?״

סוף סוף הוא הרים את מבטו אליה.

״נכון! איך ידעת?״

״אתה נראה לי כמו אחד שעושה עסקים, ועושה אותם טוב.״

הגבר סגר את מכשיר הטלפון והכניס אותו לכיס.

״מה… מה יש לך להציע? שתדעי שקראתי כבר הכל, ׳אבא עשיר אבא עני׳, ׳הנזיר שמכר את הפרארי׳, וגם את ההוא על ההיסטוריה…״

״קיצור תולדות האנוש.״ מיהרה להשיב.

״כן, זה! קראת? זה ספר שעשה לי סדר בראש, שתדעי לך.״

״אני יכולה לעשות לך סדר בעוד איברים.״ לחששה.

גבותיו של גבר הורמו בפליאה.

״חכה כאן רגע.״ ציוותה עליו.

שרה הלכה לכיוון מדפי הפרוזה למבוגרים. היא כבר הכירה את המסלול בעל פה. תחילה תציע לו את ״מר ורטיגו״ של פול אוסטר. למחרת ישוב בעיניים בורקות.

״ואוו, התפוצץ לי הראש! אז מתי לבוא אלייך?״

מה שאותם גברים לא ידעו, זה שאין אצלה ארוחות חינם. אם ברצונם להגיע אל הארץ המובטחת, עליהם לא רק להראות בקיאות בספרים שקראו – היא ידעה מיד מי קרא את התקציר באינטרנט ומי גמע את הספר מתחילתו עד סופו – אלא להתקדם אט אט במעלה היכל הספרות, דיוטה אחר דיוטה. בהתאם להתקדמות, כך גם זכו להסיר עוד פריט לבוש, לחפון עוד איבר, לתחוב את היד עמוק יותר.

אחרי פול אוסטר, למשל, זכו הגברים להיכנס איתה אל חדר הספרניות. ושם, בין ספלי הקפה ששפתם כהתה מרוב שימוש וגיליונות נידחים של "לאישה" ו"פנאי פלוס", הרשתה להם להכניס יד מתחת לחולצתה.

כשהיו הגברים יוצאים מהחדר ואפילו לא אלפית מתאוותם בידם, הייתה ניגשת אל המדפים שהאות ה' עיטרה אותם. או אז הייתה שולפת את "זאב הערבה" להסה ואת "רעב" של המסון, ומגישה אותם לגבר הלהוט.

"לך תבין קודם מה זו בדידות, ואז נראה אם אתה יודע איך להפיג אותה."

לא כל הגברים הגיעו אל קו הגמר. קלי הדעת פרשו אחרי צ'כוב או נטליה גינזבורג, מעדיפים לספק את תאוותיהם הארציות באפליקציות למיניהן. אחרים לא החזיקו מעמד בשלב "זכרון דברים" או "המשפט", ונאלצו להביט בעיניים כלות כיצד היא לובשת את חזייתה מבלי שזכו להניח את ראשם בינות לשתי הגבעות המעטירות. מתי מעט, השאור שבעיסה, הגיעו אל השלב האחרון: "האחים קרמזוב" בתרגומו של צבי ארד. ככה זה, הייתה שונה באוזניהם תוך ליקוק התנוך, אם מישהו רוצה לטפס על הפרנסוס הפרטי שלה, עליו לבוא מצויד לא רק במטען גופני, אלא גם במטען רוחני. ספרא וסיפא.

הייתה רק בעיה אחת במסע הארוטי-אינטלקטואלי הזה: לעתים היו הגברים כה משוקעים בגילוי חדוות הקריאה, שהליבידו שלהם היה משתרך מאחור, רמוס ומדובלל.

"נו, לא נורא." הייתה מפטירה לעצמה. "בשביל מקרים נדירים כאלה המציאו את הרוקט-פוקט, גרסת ספרי הכיס של צעצועי המין."

הר פרנסוס