ספרנית ושמה תשוקה #3

זוגתי סיפרה לי שיש עכשיו טרנד שבמסגרתו נשים שולחות חבילות לחיילים בחזית ורושמות עליהן את מספר הטלפון שלהן, יען כי הן מבקשות למצוא בן זוג עשוי ללא חת. אולי מישהו ירים את הכפפה או הקסדה ויקים אפליקציית שידוכים כזאת, בשם טילדר.

בכל מקרה, זה כנראה סימן שהגיע הזמן לחדש את הסיפורים על מעלליה של שרה הספרנית, או כפי שהיא ידועה בקרב הגברים חובבי הספרות והסקס באזור מגוריה: ספרנית ושמה תשוקה. והפעם, כיאות למצב, מיטתה של שרה הופכת לשדה קרב בו רק האמיצים ביותר שורדים.

***

היו אלה ימי מלחמה. הגברים נזעקו אל החזית, והאזעקות פילחו מדי פעם את השמיים המאובכים. בעירייה החליטו לנסות לשמור על השגרה ככל שניתן, וכך ניתנה ההוראה כי הספריות הציבוריות ימשיכו לעבוד כרגיל.

לשרה זה לא הפריע. מכיוון שלא הייתה מטופלת בילדים, העדיפה לבלות את שעותיה במקום העבודה מאשר לשבת בבית ולצרוך באובססיביות חדשות ופחמימות ריקות.

מכיוון שכל הארץ הייתה מוצפת תבהלה, נשלחו כוחות של פיקוד העורף לאבטח מוסדות חינוך ומבנים ציבוריים. וכך, בוקר אחד, בעודה מחנה את מכוניתה מול הספרייה, ראתה חייל עם רובה עומד בכניסה. המרחק היה גדול מכדי שתוכל לעמוד על טיב מראהו, אם כי בהחלט היה ניתן להבחין שמדובר בבחור קיפח, ולכן היא הוציאה את השפתון האדום מהתיק ומשחה את שפתיה בשכבה נוספת. ליתר ביטחון.

כשהתקרבה אל החייל הבחינה שהוא די מבוגר, גיל 40 כבר מאחוריו מזה מספר שנים. הוא אכן היה גבוה, אבל מהסוג הגמלוני ביותר: גבו כפוף, כתפיו שחוחות, ומתוך החולצה הלבנה שלבש מתחת למדים פרצו ג׳ונגלים ויאטנמיים של שיערות עבותות. כמה שהתחשק לה באותו רגע להפיל עליו פצצת נפאלם שתבַעֵר הכל. ואם זה לא מספיק, אז את הקמיצה השמאלית עיטרה טבעת נישואים, שגם היא איימה להיעלם תחת השיחים השחורים שעל פרקי אצבעותיו.

מה היא חשבה לעצמה, שבשביל לאבטח את הספרייה הציבורית בעיר הנידחת הזאת הם ישלחו לוחם צעיר מסיירת מטכ״ל?

״בוקר טוב״, אמר לה הגבר. ״את עובדת פה?״

שרה הביטה בו מעל משקפיה. הוא אפילו יותר מכוער ממה שחשבה.

״לא, אני באה לחפש את הספר ׳הגיבן מנוטרדאם׳. מכיר?״

״שמעתי על זה משהו.״

״זה על יצור כל כך מכוער, שאף אחת לא מוכנה להסתכל עליו אפילו. בסוף מישהי התחתנה איתו, אבל זה רק בגלל שהיא בעצמה הייתה יצור שאף אחד אחר לא היה מוכן לגעת בה. והם גידלו שלושה ילדים מכוערים וגיבנים, עד שפרצה מלחמה ולקחו את האבא לשמור על הספרייה העירונית.״

״ואללה, נשמע מעניין״, ענה ביובש. ברור שהוא לא קלט ולו נימה מהסרקזם. ״אני פה בכל מקרה בשביל לשמור עליכם.״

שרה נכנסה לספרייה. במקום עמדה אווירת נכאים. משמרות בוקר הן לרוב המשמרות המנומנמות יותר, אבל הפעם אפילו האמהות הצעירות טרופות הדעת ונטולות השינה שהיו מגיעות רק כדי שהפעוטות המנוזלים שלהן יוכלו לזחול כאוות נפשם ולקרוע ספרים לא הגיעו.

כשהמשמרת סוף כל סוף נגמרה, היא מצאה את החייל יושב על כיסא בכניסה, ראשו שקוע בטלפון הנייד. כשהוא שמע את נעלי העקב שלה מתקרבות, הרים את ראשו.

״נו, מצאת את הגיבן שלך?״, שאל.

״מצאתי, מצאתי. אבל אני אבוא לפה גם מחר, אולי הוא כבר לא יהיה.״

״למה שלא יהיה?״, תהה.

אלוהים, הוא גם טיפש בנוסף לכל, חשבה לעצמה. היא הנהנה לעומתו בראשה וצעדה לעבר מכוניתה. היא הייתה סקרנית לדעת האם הוא עוקב אחריה במבטו, או שמא חזר לשקוע בטלפון הנייד. היא ניסתה להילחם באגו שלה, הרי אין שום סיכוי בעולם שיקרה ביניהם משהו, אבל הכוחות הנפשיים לא עמדו לה והיא הסבה מבטה לאחור.

נו, ברור שהוא בטלפון. איזה יצור.

כשהגיעה למחרת הוא שוב היה שם. הוא בירך אותה בברכת בוקר טוב. על דל שפתיו עמדו משפטים אחרים שרצה לומר לה, אבל היא המשיכה בדרכה. אין טעם להשחית מילים על מי שהגורל התאכזר אליו בצורה כזאת.

המלחמה נמשכה הרבה מעבר למצופה. כל הגברים הנורמליים היו עדיין בחזית, ואם כבר חזרו לכמה ימי התרעננות, העדיפו לבלות אותם בחיק המשפחה. דעתה של שרה, שלא ידעה כאלה ימי יובש מאז הלימודים בחוג לספרות משווה באוניברסיטה, החלה להיטרף. בוקר אחד כמעט והתפתתה לשאול לשמו של הגרגויל האנושי. כשחייך אליה את חיוכו העקמומי חזרה לעשתונותיה והמשיכה להתעלם ממנו.

היה זה ביום ה-21 למלחמה כשכלו כל הקיצין. גופה של שרה כאב מתשוקה לא ממומשת. כל פעולה, אפילו החזרת ספרים למדפי הפעוטות, הייתה מלווה בגלי נִכְאָבוּת. רגע לפני שחתמה על יציאה במחשב, חיפשה בטלפון הנייד צליל של אזעקה. מכיוון שהספרייה הייתה ריקה, לא היה מי שייבהל מכך.

כשהגיעה אל היציאה הוא כמובן היה שם, ראשו בטלפון. היא נעמדה ושלפה את הנייד מהתיק. באחת מההודעות שנשלחו על ידי אתר חדשות נפוץ, צוטט ראש הממשלה כאומר שהמלחמה עתידה לארוך עוד זמן רב. שרה נאנחה ולחצה על כמה כפתורים בטלפון.

האזעקה נשמעה היטב במבואה. החייל קפץ על רגליו.

״יש אזעקה! יש אזעקה!״, קרא בבהלה.

שרה מיהרה להישכב על הרצפה.

״מה את עושה? אנחנו צריכים לחפש מרחב מוגן!״

״אין פה. אנחנו חייבים להישכב על הרצפה.״

החייל המבוהל מיהר לשכב גם הוא. שרה זחלה לעברו.

״אני נורא מפחדת. תוכל להגן עליי, חייל אמיץ?״

״אה, כן…״, לעלע את המילים. ״בשביל זה אני פה.״

״אז אני רוצה שתשכב עליי. למקרה שייפול פה טיל.״

״לשכב עלייך? את בטוחה?״

״כן, אני בטוחה. זה יגרום לי להרגיש הרבה יותר מוגנת.״

החייל זחל את המרחק הקצר שעוד נותר ביניהם, ועלה עליה. שרה נאנחה. היא הרגישה משהו ננעץ בגבה, ולא ידעה אם מדובר בכלי הנשק או בכלי הזין.

״סליחה, את בסדר? את פשוט ביקשת…״

״אני בסדר גמור. אתה יודע מה יגרום לי להרגיש הכי בטוחה?״

״מה?״

״אם תיצמד אליי ממש ממש חזק.״

עוד בטרם הספיק לדבר או לעשות מעשה, היא שלחה את ידה אחורנית ולחצה את ישבנו כך שגופו יידחק אל אחוריה.

״אני…״, ניסה להגיד.

שרה היסתה אותו והחלה להתנועע תחתיו בתואם עם צליל האזעקות. היא עלתה וירדה, עלתה וירדה, עלתה וירדה, עד שבאה על סיפוקה. היא שלחה את ידה אל התיק שלה ושלפה משם את הטלפון הנייד. לחיצה אחת, והאזעקה נפסקה.

״אני לא מאמין שעשית לי את זה״, סינן המילואימניק בין הניסיונות להסדיר את נשימתו. ״אני גבר נשוי.״

שרה קמה על רגליה וסידרה את חצאיתה.

״אתה מוזמן לבקש הצבה מחדש בספרייה אחרת. אני בטוחה שהפנסיונריות בנות המאתיים בסניף העיר התחתית לא יעזו לעשות לך דבר כזה.״

למחרת היא החנתה את מכוניתה במקום החנייה הקבוע. היא ראתה גבר לבוש מדים עומד בכניסה, אך לא הצליחה להבחין אם מדובר באותו החייל. היא משחה את שפתיה באדום בוהק, ליתר ביטחון.

רק כשהתקרבה, הבחינה ביערות העד על פיסות גופו החשופות. נדמה כי מאז אתמול הצמחייה אף התעבתה.

״בוקר טוב,״ אמרה לו.

הוא השיב לה בחיוך עקמומי.

״אתה יודע מה קורה בסוף של הגיבן מנוטרדאם?״, שאלה.

״מה?״

״כלום. הוא פשוט חוזר לאשתו בסוף המלחמה והם ממשיכים את החיים הרגילים והמשעממים שלהם.״

שרה עלתה במדרגות אל הספרייה. הפעם היא לא הייתה צריכה להביט לאחור. היא כבר ידעה שהוא נועץ בה מבט.

הפרק הראשון

הפרק השני