במשרדים של טרמינל X. אחד העובדים ניגש לעובד אחר, שעובד מול המחשב.
– תקשיב, אנחנו חייבים להעלות דחוף לאתר את המבצע של פוקס.
– אין בעיה. מה אתה צריך?
– הדברים הרגילים: צלם, דוגמן, חולצה.
– סבבה. מה התקציב שלנו?
– מה לימדו אותך בשיעור שיווק לגבי תקציב?
– יפה. ומה המחיר שרשום?
– 23.94. מחיר קצת מוזר.
– וכמה זה עשרה אחוזים מ-23.94?
– 2.394 שקל.
– יפה. זה התקציב.
– אבל אי אפשר להשיג כלום בכסף הזה.
– אתם יודעים מה אומרים על האופנה הישראלית?
– החולצות האלה לא מסין?
– אומרים שעם מעט משאבים אנחנו מצליחים לעשות פלאים.
– ממש מחולצה לתקומה.
– אתה מוכן להתרכז?! הדף צריך להיות באוויר עד סוף היום. אתה מכיר דוגמן שיעבוד בתקציב כזה?
– לא ממש.
– תגיד, המטפל הפיליפיני של סבתא שלך. אמרת לי שהוא מחפש השלמת הכנסה.
– הוא בן 45 וחסרות לו ארבע שיניים מקדימה. אבל…
– מה? דבר!
– יש את הבן שלו.
– יש לו את כל השיניים?
– כן. נראה לי. הוא לא מחייך הרבה.
– מעולה! תתקשר אליו עכשיו.
– אני מקווה לתפוס אותו. הוא מועמד לגירוש.
– נו, עוד יותר טוב. יהיה לו בוק למזכרת מישראל! יופי, אז סגרנו על דוגמן. מצלמה יש לך?
– רק את הטלפון.
– בסדר, מספיק טוב. נשאר רק להביא חולצה ואנחנו סגורים.
– מה עם מגהץ?
– מה איתו?
– בדרך כלל החולצות מגיעות נורא מקומטות. אי אפשר להעלות את זה ככה לאתר.
– אתה זוכר מה התקציב שלנו?
– 2.394.
– קנית פעם מגהץ ב-2.394 שקל?
– לא.
– יפה. נעלה את זה ככה. במחיר כזה, הישראלים ילבשו גם שקית זבל עם חורים לראש ולידיים.

רק חולצה אחת?
שאר התקציב עבר למשרד למורשת יהודית
אוי, איך שכחתי את גברת שבץ, איך..