הטלפון מצלצל. גבר עונה.
גבר: הלו?
נציגה: שלום, אני מדברת עם אייל מנחמי?
גבר: כן.
נציגה: היי, שמי שרי, ורציתי לבקש ממך לענות על סקר קצר.
גבר: אני מצטער, אני באמצע עבודה ואני ממש לא…
נציגה: אני נציגה של מחלקת המדינה.
גבר: נציגה של מי?
נציגה: מחלקת המדינה. הסטייט דיפרטמנט.
גבר: מה, האמריקאים כאילו?
נציגה: נכון.
גבר: אה, ואוו… בדיוק התפנו לי כמה דקות.
נציגה: נהדר. אני אשאל אותך כמה שאלות, ותצטרך לענות עליהן מאחד – לא מרוצה בכלל, ועד חמש – מרוצה מאוד. בסדר?
גבר: יאללה, לטס דו איט.
נציגה: אוקי… שאלה ראשונה: מה דעתך על הרעיון של הנשיא טראמפ להעביר את תושבי עזה למדינה אחרת? אני מזכירה, אחד זה לא מרוצה בכלל וחמש…
גבר: חמישים! חמש מאות! חמש מיליון!
נציגה: אפשר רק עד חמש.
גבר: אז חמש.
נציגה: חמש. בסדר גמור… שאלה הבאה: האם לדעתך צריך לאפשר לעזתים לבחור לאן לעבור? אחד זה…
גבר: אפס.
נציגה: אני מצטערת, אפשר רק 1, לא מרוצה כלל ועד חמש…
גבר: אחד. אבל תרשמי שאם הייתה אפשרות, הייתי בוחר אפס.
נציגה: אני מצטערת, אין לי אפשרות כזאת בטופס.
גבר: הם צריכים להגיד תודה שבכלל מעבירים אותם ולא…
נציגה: מה?
גבר: לא משנה. שאלה הבאה.
נציגה: אוקיי… האם היית שוקל להשקיע בנדל״ן בעזה? אחד זה לא רוצה כלל וחמש זה רוצה מאוד.
גבר: זה מחייב אותי?
נציגה: אני לא מבינה.
גבר: אם אני עונה חמש, זה מחייב אותי להשקיע אחר כך בעזה?
נציגה: לא כתוב לי על זה שום דבר.
גבר: כי ברמת העיקרון זה חמש, אני פשוט לחוץ קצת בכסף עכשיו.
נציגה: אז חמש?
גבר: המקסימום שאני יכול להשקיע עכשיו זה אחד, וגם זה בקושי.
נציגה: אז אחד?
גבר: ומה אם פתאום מישהו מת לי ואני מקבל ירושה? אני עדיין יכול להשקיע בעזה?
נציגה: אני מצטערת, אדוני, אין לי תשובה. אני רק מקריאה פה מהדף.
גבר: זו שאלה ממש לא לעניין, שתדעי לך!
נציגה: אני חייבת לכתוב משהו. אחד זה לא מרוצה כלל וחמש זה…
גבר: ססאמק, תכתבי שתיים, למה נראה לי חמותי תהיה זאת שקוברת אותי.
נציגה: אז שתיים?
גבר: שלוש! סופי! אולי אני אמצא דרך להעביר אותה לעזה.
נציגה: בסדר גמור… שתי שאלות אחרונות, ברשותך.
גבר: אבל שיהיו קלות, למה הרגת אותי עם השאלה האחרונה.
נציגה: הפעם אלה שאלות של כן ולא.
גבר: עדיף ככה. יותר פשוט.
נציגה: האם יש לך או למישהו מבני משפחתך דרכון זר?
גבר: מה זה קשור?
נציגה: אפשר לענות רק כן או לא.
גבר: כן ולא.
נציגה: אין לי אפשרות כזאת.
גבר: לאשתי ולילדים יש. לי אין.
נציגה: אז מה לכתוב?
גבר: אנא עארף… תכתבי כן.
נציגה: מה דעתך על תכניתו של הנשיא טראמפ להעביר למדינה זרה את כל הישראלים שהוציאו דרכון זר?
גבר: מה?
נציגה: מה דעתך על תכניתו של הנשיא…
גבר: את זה שמעתי. כלומר את השאלה שלך שמעתי. אבל לא שמעתי על שום תכנית כזאת.
נציגה: אז התשובה שלך היא כן או לא?
גבר: את צוחקת עליי? זאת בדיחה?
נציגה: חס וחלילה, אדוני.
גבר: זאת גם בכלל לא שאלה של כן ולא. איך אפשר לענות על זה?
נציגה: אני מצטערת, אלה ההנחיות.
גבר: אם אני עונה לא אז אני נגד התכנית, כן?
נציגה: אני לא יודעת מה להגיד לך.
גבר: כי אני לא רוצה שיצא חלילה שאני בעד התכנית.
נציגה: אני מבינה… אז התשובה היא לא?
גבר: לא! לא יודע! למה שהוא יעשה דבר כזה?
נציגה: אז אני רושמת…
גבר: הוצאנו את הדרכונים רק, את יודעת, ליתר ביטחון. כמו כולם… חוץ מזה, מה זה אומר בכלל התכנית הזאת? שאשתי תעבור עם הילדים לרומניה ואני אשאר פה לבד? מה הם יעשו בכלל ברומניה? יש שם חשמל, אינטרנט, דברים כאלה? ומי יישאר איתי פה? זה יהיה רק אני והאריתראים!
נציגה: רשמתי לא.
גבר: אוי, בדיוק קוראים לי לחזור לעבודה… אני חייב לזוז… גם אין לי פה קליטה… מה? לא שמעתי כלום מהשיחה… עם מי אני מדבר? מי נו אינגליש… טעות במספר… ביי.
(הגבר מנתק בבהילות את השיחה. הוא נכנס לגוגל ומחפש ״דרכון זר ליוצאי מדינות ערב״. הסוף).
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
כתבת טקסט מעולה שחושף את הישראלי הממוצע היטב.
תודה אריק.