זיכרון בסלון בהמשך הדרך

פנים. סלון – יום

אנחנו בדירה ישנה למראה, אמנם מסודרת ומטופחת, אבל משהו באווירה שם נתקע בשנות ה-80 של המאה הקודמת. במרכז הסלון מסודר מעגל של כיסאות כתר פלסטיק עליהם יושבים אורחים, חלקם מבוגרים וחלקם צעירים, וכן כורסה אחת מהוהה עליה יושב אהרון כצנשטיין, כבן 85. לפתע דלת הכניסה נפתחת ופנימה מתפרצים אבישי וליז. שניהם כבני 25.

ליז: יו, מה זה סליחה…

הראשים של כל הנוכחים מסתובבים אל בני הזוג.

אבישי: פה זה הזה בסלון?

ליז: ברור שזה פה, אתה לא רואה?

אבישי: מאיפה לי? אולי זה סתם שעת סיפור?

אהרון: כאן זה אכן הזיכרון בסלון.

ליז: (לאבישי) אתה כזה דביל, אבישי, בחיי… (לאחרים) וואי, בבקשה תגידו לי שלא התחלתם כבר.

אהרון: בואו, תצטרפו בבקשה.

ליז: אני צריכה קודם לדעת אם התחלתם.

אבישי: אתם לא מכירים את ליז, היא שונאת לפספס.

ליז: הגזמת שונאת.

אבישי: אם אני בטעות מפעיל את הפרק בנטפליקס לפני שהיא מתיישבת, חבל לי על הזמן.

אהרון: התחלנו לפני כרבע שעה. קחו לכם שני כיסאות מהמטבח.

ליז: רבע שעה?

אבישי: (לאהרון) יו, הלך עליך.

ליז: תוכל לחזור להתחלה?

אל השיחה מצטרפת רעיה, כבת 60. יש לה משקפים עגולים בצבע כחול והשיער צבוע בהתאם. נראה לי שהבנתם את הסגנון.

רעיה: סליחה, זה נורא מפריע.

ליז: למי זה מפריע?

רעיה: לכל אלו שהגיעו בזמן.

אבישי: היא בסך הכל ביקשה לחזור להתחלה. זה כולה רבע שעה.

אהרון: אני יכול לספר בקצרה…

רעיה: סליחה, אין שום סיבה שנחזור על מה שכבר שמענו.

אבישי: מה כואב לך? (לאחרים) למישהו יש בעיה שהוא יתחיל מהתחלה?

ליז: מי שרוצה יכול בינתיים ללכת לשירותים או לעשן סיגריה.

אבישי: אפשר גם וגם.

רעיה: זה ממש לא מכובד!

אהרון: באמת שאין צורך לריב.

ליז: מי רב?

רעיה: החוצפה של הצעירים היום…

אבישי: חוץ מזה, התחלתם לפני הזמן.

ליז: וואלה, נכון! אין, אתה גאון! היה כתוב שעת התחלה שבע וחצי.

רעיה: שבע.

ליז: וחצי. תראה לה, אבישי.

אבישי מוציא את הטלפון מהכיס. לפתע נשמעת הקריינית של הווייז אומרת ״פנה ימינה״.

אבישי: פאק.

ליז: מה?

אבישי: זו לא הכתובת.

ליז: אין מצב.

אבישי: פה זה פינסקי 51?

אהרון: פינסקר. פינסקר 51.

ליז: זה לא משפחת רבינשטיין?

אהרון: כצנשטיין.

רעיה: אפשר בבקשה להמשיך?

ליז: רגע… אתה לא מישה מגטו ורשה?

אהרון: אהרון מזקסנהאוזן.

ליז: (לאבישי) אתה מכיר את הסקסאוזן הזה?

אבישי: וואלה לא.

רעיה: (לאהרון) אני מציעה שפשוט נתעלם מהם. תמשיך בבקשה…

ליז: לא, בלי ספוילרים!

אבישי: אולי פשוט נלך לזיכרון בסלון שהתכוונו ללכת אליו?

ליז: מה השעה?

אבישי: (בודק בטלפון) שבע עשרים ושש.

ליז: לא נספיק בחיים. אתה רוצה שאני אפספס גם שם את ההתחלה?

אבישי: אי אפשר ככה!

ליז: סליחה?! מי הדביל שלא שם לב שהיא לא אמרה ״הגעת ליעד״?

אבישי: למה, את שמת לב?

ליז: טוב, תמצא לנו מהר זיכרון אחר שעוד לא התחיל.

אבישי: יש אחד ברחוב מונטיפיורי, מתחיל בשמונה.

ליז: משהו מוכר אבל?

אבישי: בת של ניצולה מאושוויץ.

ליז: וואי, אושוויץ זה טוב. קצת מבאס אבל שזה בת של.

אבישי: בסדר, זה שפה בטח היה תינוק בשואה. זה יותר זיכרון בחיתול.

ליז: איזה דפוק אתה, באמא… מה הווייז אומר, נספיק?

קולה של הקריינית בוויז נשמע אומר: ״בוא נצא לדרך״.

אבישי: זריז אבל. מתחיל להיות פקק בהמשך הדרך.

השניים רצים לכיוון הדלת. ליז עוצרת לרגע ומסתובבת לאחור.

ליז: סליחה, אתם יכולים לעשות פליי.

הם יוצאים בריצה וטורקים אחריהם את הדלת. משתתפי הזיכרון בסלון יושבים במקומם, המומים. אחרי כמה שניות…

רעיה: (לאהרון) תמשיך, בבקשה. היינו בקטע שבו אתה שומע את הירייה וקורא לאמא… הלו? אתה איתנו?