משיכת יתר

פנים. בנק המטרות – יום

אנחנו בעמדתו של הפקיד שמואל טנצר. כבן 50, פניו עגלגלות וחביבות, שיערו מקריח מקדימה, מרכיב משקפיים. מולו יושב הרמטכ״ל, רא״ל אייל זמיר.

טנצר: כן, מר זמיר, במה אני יכול לעזור לך?

זמיר: הרמטכ״ל.

טנצר: סליחה?

זמיר: אתה יכול פשוט לקרוא לי הרמטכ״ל.

טנצר: בטח, סליחה, הרמטכ״ל. איך אני יכול לעזור?

זמיר: אני צריך עוד מטרות.

טנצר: בוודאי. תן לי רק להעלות את הפרטים שלך קודם. מספר תעודת זהות?

זמיר: אין לי.

טנצר: אין לך מספר תעודת זהות?

זמיר: יש לי מספר אישי.

טנצר: אני בטוח שיש לך גם מספר תעודת…

זמיר: 467283.

טנצר: זה קצת קצר בשביל…

זמיר: זה המספר האישי שלי. אתה חדש פה?

טנצר: כן… לא… כלומר, הייתי לפני זה בבנק למשכנתאות, אבל בגלל המצב העבירו אותי…

זמיר: 467283.

טנצר: אוקיי, תן לי רגע לבדוק אם זה… נכנס! תראה מה זה, גם בגילי אפשר ללמוד משהו חדש…

זמיר: חסרות לי עשרת אלפים מטרות.

טנצר: אני מבין… פשוט מופיע לי פה שאתה כבר במשיכת יתר.

זמיר: אין דבר כזה.

טנצר: תראה, מר זמיר…

זמיר: הרמטכ״ל.

טנצר: סליחה, הרמטכ״ל. כתוב לי פה שאתה בחריגה של 25 אלף מטרות. המחשב לא מאפשר לי להגדיל את המסגרת.

זמיר: העשרים וחמש אלף זה בכלל של עזה. זה משהו אחר.

טנצר: נכון, אני באמת רואה שזה מיועד למסלול חרבות ברזל…

זמיר: וזה כבר לא חרבות ברזל. עכשיו זה מרכבות גדעון.

טנצר: מבחינת המערכת זה לא משנה, אם אתה משחזר מבצע אתה סוחב איתך את ההחזר גם למבצע החדש.

זמיר: זה ממש לא הגיוני מה שאתה אומר.

טנצר: אני מצטער, זה לא אני קבעתי את הכללים.

זמיר: חוץ מזה, אני צריך מטרות חדשות לעם כלביא, שזה בכלל אזור אחר, מטרות אחרות.

טנצר: אני מבין, אבל…

זמיר: איפה היית בצבא?

טנצר: מה… אני לא מבין איך זה קשור.

זמיר: היית בכלל בצבא?

טנצר: בוודאי.

זמיר: שריון? תותחנים? גבעתי?

טנצר: חיל החינוך.

זמיר: אה.

טנצר: הורידו לי פרופיל בגלל אסתמה.

זמיר: כן, ברור.

טנצר: אני אתן לך דוגמה מהתחום שאני בא ממנו, המשכנתאות. נניח שאתה ואשתך קונים בית. אתם זוג צעיר, כל החיים לפניכם, ההורים עזרו, לקחתם משכנתה נחמדה לאיזה עשרים שנה. עכשיו נניח שאחרי שנה וחצי אשתך אומרת שבא לה בית יותר גדול. מה אתה עושה?

זמיר: בונה לה חדש.

טנצר: ומה עם הבית הקודם? עוד לא סיימתם לשלם עליו.

זמיר: אז אני מפוצץ אותו.

טנצר: אתה לא יכול פשוט לפוצץ אותו. טכנית אתה יכול, אבל החוב עדיין נשאר.

זמיר: אז מה אני אמור לעשות? לחיות עשרים שנה באותו בית?

טנצר: אתה יכול להגדיל מקורות הכנסה, למשל.

זמיר: לא, אני לא מתעסק בדברים האלה.

טנצר: או לצמצם בהוצאות.

זמיר: זה לא עובד ככה אצלנו.

טנצר: חבל מאוד, התנהגות כלכלית נבונה יכולה למנוע הרבה דאגות בהמשך.

זמיר: אז אתה מאשר לי או מה?

טנצר: כפי שאמרתי, מר… הרמטכ״ל, המערכת לא מאפשרת לי.

זמיר: אני רוצה לדבר עם המנהל.

טנצר: (מביט לאחור) אני רואה שהוא בשיחה עם לקוח.

זמיר: מי זה, ביבי?

טנצר: מי?

זמיר: הלקוח? זה ביבי?

טנצר: אני באמת לא יודע.

זמיר: הוא הבטיח לי כמה מטרות שאני רוצה. הלו, ביבי, הבטחת לי מטרות!

טנצר: אדוני, אני מבקש לא לצעוק בסניף.

זמיר: אה, לא משנה, זה לא הוא.

טנצר: כפי שאמרתי, חריגה בכמות כזאת אפילו מנכ״ל הבנק לא יכול לאשר.

זמיר: איפה הוא גר?

טנצר: מי, מנכ״ל הבנק?

זמיר: כן.

טנצר: אני לא יודע, וזה גם לא מתפקידי…

זמיר: אז אני עובר לבנק מטרות אחר!

טנצר: אנחנו בנק המטרות הלאומי. אין אחר.

זמיר: אז אתה לא מגדיל?

טנצר: כפי שאמרתי, לצערי אין לי אפשרות…

זמיר: אין בעיה (קם מהכיסא) לימדו אתכם בחיל חינוך מה זה צפה פגיעה?

טנצר: כל חייל בצה״ל מכיר את זה.

זמיר: אז צפה פגיעה (פונה לכיוון היציאה).

טנצר: (קורא אחריו) התנהגות כלכלית נכונה יכולה להציל חיים!

הרמטכ״ל יוצא. שמואל טנצר חוזר להביט במסך המחשב. האורות בבנק מתחילים לפתע להבהב. הוא מרים את ראשו ומביט למעלה. נשמע קול זמזום, ואז חושך. הסוף.