ערב שורשים

היה לאלון ערב שורשים בבית הספר, ורגע לפני גילינו שצריך להביא חפץ שעבר במשפחה מדור לדור, ומכיוון שהדבר היחיד שההורים שלנו הביאו לארץ זה שמיכות פוך עם נוצות אווז אמיתיות וריח של נפטלין ושחין, תמי הוציאה אסימון של טלפון ציבורי והציעה שנספר שמדובר במטבע מזל שעובר במשפחה, וכבר בניתי סיפור לפיו סבא של אלון החביא את האסימון במקום מוצנע במהלך מלחמת יום כיפור, מתוך מחשבה שברגע שיגיע לטלפון ציבורי יתקשר לארץ ויבדוק האם כבר נולדה בתו הבכורה, שכן סבתא של אלון כרעה ללדת באותה שבת שבה פרצה המלחמה, והאסימון החזיק מעמד במקומו למרות הזיעה והגריז והדם, ככל הנראה הודות לחור שבמרכזו, וכשהוא מצא סוף סוף טלפון ציבורי בחווה הסינית, הוא החליט לדחות את סקרנותו הפרטית וביקש להתקשר לראש הממשלה, גולדה מאיר, ולומר לה בתקיפות שהיא חייבת להתפטר לנוכח המחדל, כי את הדברים שהוא ראה אף אדם לא אמור לראות, אבל גולדה לא ענתה והאסימון נותר ברשותו, והוא החליט שכשיחזור ארצה האסימון הזה יעבור לבתו כאות של התנגדות פוליטית למנהיגים שלבם גס באזהרות המודיעין ושוועות האזרחים, ותודו שזה סיפור אלגורי ואקטואלי עם השראה קלה מדמותו של כריסטופר ווקן ב״ספרות זולה״, וחדי העין יבחינו גם בטביעת האצבע של יוסף אל-דרור, והייתי מוכן כבר לספר את זה בפני כל ההורים והילדים, אלא שלפנינו הייתה אמא שהביאה קסטנייטות ששרדו את גירוש ספרד ועברו בין נשות המשפחה מדור לדור, וכל נערה שהגיעה לגיל 12 למדה את הבולרו המשפחתי שנועד לכשף את הגבר הכי יפה בכפר משל היה פר שעומד בעיניים טמומות מול סדינו האדום של המטדור, ולך תעלה עכשיו לדבר על אסימון מסכן אחרי הסיפור הזה, אז רק אמרתי שזה הסים של פעם ושלא כל דבר צריך שיהיה מאחוריו מוסר השכל.