שירותים מטונפים. זר לו היה מתבקש לנחש את משלח ידו ותחומי העניין של משה גרינברג, היה ודאי מנחש נכונה כי משה עובד בהיי-טק או בשיווק; נוהג בכלי רכב מליסינג, שלאחוריו מוצמד מתקן לאופניים; מקבל הרבה מאוד מיילים מהעבודה לטלפון הנייד ועונה עליהם ברגע שהתקבלו, גם אם השעה היא שלוש לפנות בוקר; הלהקה הכי עדכנית מבחינתו היא קולדפליי; וסביר להניח שהצביע בבחירות האחרונות ליאיר לפיד. ואם לסכם, אדם שעונה על כל אחת מההגדרות שמרכיבות את המושג נורמטיבי (ויש שיאמרו: סחי בלטה).
אלא שמשהו במשה משתנה ברגע בו הוא עוטה על עצמו את מדי החאקי, נועל את נעלי העור השחורות ומגיע למילואים בבא"פ לכיש, אותו בסיס אימונים אליו מגיעים המילואימניקים על מנת להתאמן לפני התעסוקה המבצעית. זה כאילו שהאני עליון שלו קורס לחלוטין, מפנה את הבמה כולה לאיד, המאגד את יצריו החייתיים ביותר של האדם.
אפשר להבחין בשינוי שמשה עובר כבר ברגע בו הוא פוגש אחד מחבריו לפלוגה: בעוד שבחיי האזרחות הוא מקפיד לקדם את פניהם של חברים ולקוחות כאחד בלחיצת יד איתנה ובמשפט "מה שלומך?" קורקטי, הרי שבמילואים הוא דואג לחבק כל חבר לפלוגה שהוא פוגש, כשאל החיבוק נלוות שתי טפיחות חזקות על הגב ושאלת "מה המצב, אחי?". לאחר כמה חיבוקים שכאלה, ניגש משה אל מכונת השתייה הקרובה, משלשל לתוכה מספר מטבעות ומוציא לעצמו פחית קולה (למרות שבאזרחות הוא שותה אך ורק דיאט קולה, בניסיון נואש למנוע מכרסו הקטנה לפרוץ את גבולותיה). לאחר מספר לגימות מן הפחית, אותן הוא מסיים ב"אההה" קולני, הוא מפיק מקרבו גרעפס כה חזק, שניתן ממש לראות כיצד האוויר שסביב פיו נרעד. אל ארוחת הצהריים מגיע משה כשידיו מגואלות בסולר מהנשק עליו חתם, אולם זה לא מפריע לו לדחוף את הנקניקיות השרופות אל בין שתי פרוסות לחם לבן, כשאצבעותיו מותירות בהן טביעות סולר שחורות.
מספר שעות של בטלה לאחר מכן, כשהמפקדים מבטיחים בכל רגע נתון שאוטוטו הטיולית מגיעה כדי לקחת אותם לשטחי האימונים, חש משה את בני מעיו, כשהנקניקיות המעוכלות חלקית והמאפה העבש שאכל בדרך ב"ארומה" מתדפקים בנחרצות על החלחולת. כשהוא מבין שעדיף לו להיפטר מהנקניקיות לפני שייסעו לשטח, שם יהיה עליו למצוא בחושך חלקת אלוהים קטנה שלא חרבנו בה מאות אלפי מילואימניקים לפניו, מותירים אחריהם גללים מיובשים וריבועי נייר טואלטים מרובבים, הוא לוקח גליל נייר טואלט עם ציורי כלבלבים שהביא מהבית, ועושה את דרכו לעבר תא השירותים הקרוב.
כאשר פותח משה את דלת התא הראשון, הוא נחרד לגלות כי על הרצפה ישנה שלולית שתן כה עמוקה, שניתן ללמד בה ילדים בני 7 לשחות. הוא עובר לתא השני, שם הוא נגעל לראות רסיסי צואה המנקדים את הניאגרה. משה ממהר אל התא השלישי והאחרון, משום שהוא חש כבר כיצד הנקניקייה הראשונה מבין השתיים כבר מוציאה את ראשה ושואפת אוויר צח. הוא נכנס לתא כשהוא כמעט מקופל לשניים, רק כדי למצוא את מושב האסלה כשהוא מחופה בשלוש שכבות של נייר טואלט, מתנת המילואימניק הקודם שישב עליה. משה נגעל מהמחשבה שיחלוק אותו ריפוד נייר טואלט חמים עם גבר זר, אבל בני המעיים דוחקים ולכן אין זמן להחליף ריפוד. בידיים רועדות ממהר משה לפתוח את אבזם החגורה ולהפשיל את מכנסיו ותחתוניו. שניה לפני שהוא מספיק להתיישב בוגדים בו סוגריו, ותוך כדי נפיחה הוא פולט מישבנו עיסה רביכתית מצחינה שמגיעה בדרך נס – שכן אין שום חוק פיזיקלי ואנטומי שמאפשר לגוף האדם להטיל צואתו בזווית כזו – אל החלק התחתון של האסלה. משה נגעל מעצמו באותם רגעים, אך במקביל חש שחרור גדול. הוא מתיישב על האסלה המרופדת כשרגליו מוטות הצידה, נזהר מאוד פן ייגעו באותה צואה דביקה שהרגע הוציא מגופו. הוא מוציא עוד כמה נפיחות קולניות וכמה שאריות נקניקיה וסלט מטבוחה, קם בזהירות, מנקה היטב את ישבנו עם הכלבלבים, מדיח את המים ויוצא מתא השירותים כשתחושת קלילות פושטת באיבריו.
משה חוזר אל חבריו לפלוגה, ממש עוצר בעצמו לא לרוץ אליהם בהתלהבות, ומספר להם על ה"יציקה שהבאתי בשירותים. מסכן המילואימניק שיצטרך לחרבן על האסלה הזאת". החברים שסביבו צוחקים מן הבדיחה, בזמן שחייל אחר מהפלוגה, מחזיק גם הוא בידו גליל נייר טואלט עם ציורי כלבלבים, עושה את דרכו אל השירותים.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 