את, אני והצנזורה הבאה

אני שמח שעיריית חיפה התעשתה והביאה לכך שהשקת הספר החתרני "אפירוגון" לא התקיימה בבית הגפן, המשמש בימים כתיקונם — כלומר לא בימים הללו, שהם הכל מלבד תיקונם — מרכז תרבותי ערבי־יהודי.

אומנם לא קראתי את הספר, אבל הבנתי מהפרסומים בכלי התקשורת שהוא מנסה לגזור גזירה שווה בין שכול ישראלי ופלסטיני, ובכלל להראות שבשני הצדדים יש בני אדם. מיותר לציין כי בזמנים קשים אלו, כמו גם בזמנים אחרים, אין מקום להצגה כה שטחית של סכסוך לאומי מורכב.

למרבה המזל, נמצאה סיבה משפטית ראויה לפיה מדובר באירוע מסחרי, ולכן אין הוא ראוי להתקיים במבנה ציבורי. אין לדעת מה היה קורה אילו היה הספר נמכר לכל דורש והופך לרב מכר בקרב קהל של 50 עד מאה איש.

בניגוד לרבים אחרים, שטענותיהם לגבי חשש להפרת הסדר הציבורי מבוססות על ידיעות חדשותיות נטולות מידע או הקשר (או גרוע מכך: על פרסום ברשתות החברתיות), אני מביע את דעתי בהתבסס על חוויה אישית.

כחובב תיאטרון מושבע, הלכתי לראות בסוף חודש ינואר את ההצגה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין בבית הגפן. בעודי מצפה לערב תרבותי ומהנה, התחוור לי כי לא רק שמדובר בסאטירה אנטי־מלחמתית שבועטת בבטן הרכה, אלא שהבמאי והשחקנים הם כולם ערבים ישראלים.

לפני שאתם פוצחים בזעקות שבר ראויות כגון "בואו נראה אותם מופיעים בעזה" או "שיגידו תודה שבכלל נותנים להם לגור פה", אוסיף עוד זרד למדורה ואציין שאחת השחקניות בהצגה היא מונא חוא, שבשיחה פרטית ביום הטבח סירבה לשיר את "התקווה" ועוד העזה לשיר על הבמה על "הגטו שלי". הייתי רוצה לראות אותה שרה את זה בעזה!

אל ייפול לבבכם. לא התכוונתי לתת לשחקנים הערבים לנצח ולהרוס לי את הערב התרבותי, מה גם ששילמתי מכיסי 80 שקלים, ולכן נשארתי לסבול את החרפה בפרצוף מכורכם. ואיזו תועבה לא היתה שם? שיר על אנשי בסדר שתוקעים נודות כחלחלים של סיפוק עצמי; מערכון על המלצר הערבי סמטוכה, אותו נעבעך שנהיה שרק מטוב לבם של כמה יהודים נשלח לנקות כלים במקום לחטוף מכות רצח; ואפילו מונולוג הזוי על אדם שמתעקש שהוא אינו זבוב. לזה אתם קוראים תיאטרון? מה רע בהצגות על סוניה פרס או גולדה מאיר, מלוות בשירי ארץ ישראל הישנה והטובה?

אבל היה רגע בו מלאה סאת הייסורים שלי. זה קרה כשאחד השחקנים, מלווה בכלי נגינה אוריינטלי, שר:

"אבי היקר,

כשתעמוד על קברי,

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר —

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי."

בשלב הזה לא יכולתי יותר לשאת את החרפה, ולכן קמתי וצעקתי: "זוהי טינופת! הרי זה קקה ופיפי וקקה ופיפי וקקה! אם צריך לבקש סליחה ממישהו, הרי זה ממני!"

הבטתי סביבי מדושן עונג, משוכנע שתיכף עוד מישהו, אולי אפילו מישהי, רצוי צעירה ומצודדת, יחרה יחזיק אחריי. אלא שתקוותיי נכזבו. רוב הקהל היה מבוגר, השיבה זרקה בשיערו (ככל שהיה כזה), וחוץ מכמה צקצוקי שפתיים, שאולי נבעו ממורת רוח ואולי ממציצת כדורים נגד צרבת, האולם היה שקט. התיישבתי בבושת פנים וסיננתי חרש: "הרי זה קקה ופיפי!"

כשהסתיימה ההצגה, חששתי שמא הקהל מלוהט הרוחות יצעד עם קלשונים אל עבר הכנסת, או למצער אל הפלאפלייה הסמוכה, אך הצופים עזבו בשקט את המקום, מי ברגל ומי בהליכון. אמנם מקרה זה עבר בשקט גמור ולא הפר את הסדר הציבורי כהוא זה, אך מי לידינו ייתקע כי השקת הספר לא היתה מביאה להתפרצות געשית של רגשות אנטי־לאומיים?

אם לא זכיתי להכיר את אשתי בהצגה "מלכת אמבטיה", כפי שזכתה אחת הדמויות, אזי אבקש לפחות לקבל חזרה את כספי. לא ייתכן שבמבנה ציבור יתקיים אירוע בעל אופי חתרני שאני יוצא ממנו, בפעם המי יודע כמה, רווק וחפוי ראש. אם כבר פוגעים ברגשותיי במוסד ציבורי, אעדיף שיעשו זאת בחינם.

פורסם לראשונה במדור ״קצרי רוח״ של ״גלריה״