שונות

3 הערות על טלוויזיה

  1. מצד אחד, אני יכול להבין למה אנשים מתבאסים מהעונה הרביעית של "בנות", כשגם העונה השלישית חטפה לא מעט קיתונות של רותחין. הטענה העיקרית, לפיה הסדרה איבדה את האלמנט ה"מגניב" שלה ואת הקול ההיספטרי שייחד אותה, היא טענה נכונה (ובפרפרזה על המשפט שהפך כבר לקלישאה, היא איבדה את "הקול של הדור שלה. או של דור כלשהו". כי ככה זה בעידן המואץ שבו אנו חיים – אין לך אפילו זמן ליהנות מהיותך אותנטי לפני שאתה הופך לקלישאה).
    מצד שני, הסדרה הזו, הגם שהיא נעדרת את הייחוד שאפיין את שתי עונותיה הראשונות, עברה תהליך שנקרא "התבגרות". ובעולם שבו מתבגרים, צריכים גם לעשות דברים שפעם לא האמנת שתיאלץ לעשות. למשל, לעבוד בעבודה שלא מספקת אותך. או להתרכז בבעיות שלך במקום באלו של הסובבים אותך. או לנסות להגשים את החלום שלך, רק כדי לראות כיצד ילדים זבי חוטם רומסים אותו ברגל גסה בזמן ההופעה שלך במסעדה. או להשתתף בסדנת כתיבה נחשבת ולחזות כיצד כמה סטודנטים מתנשאים קורעים את היצירה האישית שלך לגזרים.
    ותהליך ההתבגרות שעוברות הדמויות בסדרה, שכאמור טומן בחובו מפגש אכזרי עם המציאות, הוא בדיוק התהליך שעברה הסדרה כולה. כי סדרה שמראה במשך ארבע עונות שהדמויות הצעירות והמגניבות ממשיכות לחיות את חייהן בדיוק (!) באותה הדרך (מי אמר "סקס והעיר הגדולה"?), היא סדרה לא אמינה שלא יכולה לשמש קול של אף אחד, בטח ובטח שלא קול של דור שלם.
  2. קפיצה קדימה של עשור אחד בחיים מביאה אותנו ל-Togetherness, הסדרה שיצרו האחים מרק וג'יי דופלס ל-HBO, ושעוסקת במשבר שנות ה-30 המאוחרות, בואך 40. למרות התחלה מקרטעת, הדמויות צוברות עם הזמן משקל סגולי מספק כך שנרצה לעקוב אחריהן (אמנדה פיט בתפקיד מעולה), אבל החן של הסדרה לא מחפה על העובדה שהיא נמנעת מחיטוט אמיתי וכואב במורסה שהיא משבר שליש החיים. כן, יש בעל ואישה שכבר מאסו האחד בשנייה, ויש חבר לוזר שלא מוצא עבודה או אישה, ויש אחות עם הרפליקה המצוינת "אתה רואה את החיוך הזה? מבפנים אני מתה", אבל הכל יותר מדי נחמד וקליל מכדי שנאמין שאלו בעיות שכוססות בנפשן ומדירות שינה מעיניהן. מה גם שהעובדה שהילדים כמעט ולא מופיעים בסדרה היא לא מהימנה בעליל. בתור אב לשני ילדים קטנים, אני יכול להעיד מכלי ראשון שטיפול בהם תופס את מרבית הזמן הפנוי שלך, אם תרצה ואם לאו.
    מי שמצפה לגרסה עכשווית של "שלושים ומשהו" צפוי להתאכזב. עדיף שיצפה במקום זה ב"בנות" (או בגרסה האוסטרלית של "הסטירה", שהצליחה לפרק את הבורגנות השבעה באמצעות סטירה אחת מצלצלת ומדויקת).
  3. הטלוויזיה בישראל, כך נדמה לי, נמנעת כמעט כליל מעיסוק באותה שגרת חיים מפרכת. יש לנו מסתערבים, יש סאטירה על ערבי שמנסה להשתלב בחברה יהודית או על פוליטיקאי נעבעך שמוצא עצמו בתפקיד שר, יש התמודדות של הורים עם בנם האוטיסט ויש כוכב טלוויזיה שמנהל רומן עם מלצרית אנונימית. אבל עיסוק בחלק הסיזיפי של החיים, טיפול בתהום שמתהווה בין מה שמבטיחים לנו שהם החיים הבוגרים לבין מה שאנו נאלצים להתמודד עמו בפועל – זה אין, אלא אם כן מחשיבים את "משפחה טובה" האנמית, שלא הצליחה להיות הקול של דורה ולא פירקה את המיתוס של חיי משפחה. "הבורגנים", יש להזכיר למי שיקפוץ ויגיד "אבל היה!", שודרה לפני למעלה מעשור. דברים השתנו מאז בשפה הטלוויזיונית. אני עדיין מחכה ליוצר הישראלי שיהיה הקול של הדור שלי. או של דור כלשהו.
מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “3 הערות על טלוויזיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s