מחזה

משכב זכר (מחזה קצר)

 

הדמויות:

דוד, תלמיד ישיבה

יהונתן, תלמיד ישיבה

הרב אוירבך, הרב הראשי של הישיבה

ירמי, שרת הישיבה

בנצי גופשטיין

בצלאל סמוטריץ'

מקהלת נערי ציצית

התפאורה:

מחסן של ישיבה תיכונית גדולה. בימין הבמה דלת הכניסה. על רחבי הבמה פזורות כונניות ועליהן שורות שורות של מזוזות, תמונות של רבנים ושאר דברי קודש. בחלק האחורי עומדת מקהלת נערי ציצית, כ-5 נערים צעירים לובשי לבן, כיפה צחה לראשיהם וציציותיהם בחוץ. בכל פעם שהם שרים התאורה מאירה אותם בעוד שאר הבמה חשוכה. האורות עולים על נערי המקהלה.

מקהלה: הצבי ישראל על במותיך חלל

איך נפלו סטרייטים

אל תגידו בגת

אל תבשרו בחוצות אשקלון

הם לא אוהבים שם הומואים

מרביצים להם המון

המקהלה נמוגה בחשיכה. דוד, צעיר צנום וחובש כיפה, נכנס דרך הדלת.  

דוד: כבוד הרב, אתה פה? (מסתכל אנה ואנה) הרב אוירבך? (נפנה לאחור) בוא, יהונתן, אין פה אף אחד.

נכנס יהונתן, צעיר חסון, חובש כיפה גם הוא. יהונתן מביט לכל עבר בחשש.

יהונתן: אתה בטוח אבל שאין פה…

דוד: די, יא לחוץ אחד. אמרתי לך, זה המקום הסודי שלי. ומעכשיו הוא יהיה המקום הסודי של שנינו.

דוד מתקרב אל יהונתן. יהונתן נרתע צעד אחד לאחור.

יהונתן: הרב אוירבך אומר שאין שום דבר שהשם לא רואה בגלל שהוא ברא את הכל.

דוד: נו, באמת, אתה מאמין לכל מה שהרב אוירבך אומר?

יהונתן: הרב אוירבך הוא האיש הכי חכם שפגשתי, הוא…

דוד: הוא יכול למצוץ לי.

יהונתן: השם ישמור, דוד!

דוד: יהונתן, אני מת על זה שאתה עדיין תקוע בשלב האנאלי, אבל אתה חייב להשתחרר קצת (מתקרב אל יהונתן בצעדים פתיניים) אם אלוהים יבוא אלינו בטענות נגיד לו שאנחנו בסך הכל לומדים בחברותא. לא ככה, יון יון?

דוד משחק בציצית של יהונתן, כורך אותה סביב אצבעו ומושך את יהונתן אליו.

יהונתן: (מסתכל אחורה בחשש) ומה אם בכל זאת מישהו יגלה? הרי הרב אוירבך בדיוק עכשיו דיבר על מצעד הבהמות והזכיר לנו שמשכב זכר דינו מוות. אני לא יודע מה איתך, אבל לי ממש לא בא למות.

דוד: אני דווקא מוכן למות (מחבק את יהונתן) בזרועותיך. עירום. עם זקפה. ונוזל סיכוך.

יהונתו: (לא משיב חיבוק) שכחת גם את מה שסמוטריץ' וגופשטיין אמרו?

דוד: מה, שצריך להעלות הומואים על משאיות ולשלוח אותם לאיראן? תזכור מה אני אומר לך – ההומופובים הכי גדולים הם בעצם הומואים בארון.

יהונתן: חוץ מזה, אם אבא שלי ידע הוא ישב עלי שבעה וינשל אותי מהפנסיה התקציבית.

דוד מתעלם. הוא מתחיל לפתוח את כפתורי חולצתו של יהונתן.

דוד: ידע מה? שלבן שלו יש כיפה שאני לא יכול להפסיק לנשק? מה חטא בזה? זו מצווה לנשק כיפות. אתה בעצם צדיק.

יהונתן: מצחיק מאוד. לך זה לא מפריע כי אבא שלך לא אלוף פיקוד מרכז, אבא שלך… מה אבא שלך בכלל עושה?

דוד: הוא איש עסקים. סוחר בזונות מאוקראינה.

יהונתן: (נדהם) מה?!

דוד: סתם, צוחק איתך. הוא משווק כיסויים לאייפון עם תמונות של רבנים. (מוציא את הטלפון מהכיס) תראה, יש לי את הרב גניכט. רוצה שנעשה איתו סלפי בעירום?

יהונתן: חס ושלום! תכניס את זה לכיס!

דוד מכניס את הטלפון לכיס ואז, במפתיע, דוחף את ידו לתוך כיס מכנסיו של יהונתן. יהונתן נרתע קצת, אבל נהנה בעליל מהמגע.

יהונתן: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד.

דוד: אני עושה מה שביקשת… אז מה דעתך שנלמד תלמוד עד שנגיע לגמרא?

יהונתן: (נהנה בעליל מהמגע) טוב…. אולי רק קצת… סדר זרעים, זה חלק ממסכת ברכות…

ההסתייגות של יהונתן נעלמת כליל והשניים מתגפפים בלהט. התאורה עוברת להתמקד בנערי המקהלה, משאירה את דוד ויהונתן להתמזמז בעלטה.

מקהלה: דוד ויהונתן הנאהבים והנעימים

עושים זה את זה

מרטיבים בתחתונים

מדם חללים, מחלב גיבורים

שימו לב איך הם עוד שנייה גומרים

האור יורד על המקהלה ועולה שוב על דוד ויהונתן המתמזמזים בלהט, אלא שאז נשמעים קולות צחקוק מחוץ לבמה, בצד ימין. דוד ויהונתן קופצים ממקומם ומתחבאים בפינה, מאחורי אחד הארונות. דרך הדלת נכנסים לבמה הרב אוירבך העבדקן וירמי השרת. הרב אוירבך לא יכול להוריד את ידיו מהשרת הנבוך.

ירמי: רגע, הרב אוירבך, מה אם מישהו ימצא אותנו פה?

הרב אוירבך (תוך כדי התנפלות ונשיקות): ירמי, אתה השרת של הישיבה. רק לך יש את המפתח לחדר מזוזות.

ירמי: אני לא מבין למה אנחנו לא יכולים להיפגש במשרד שלך, כמו קודם.

הרב אוירבך: כי זה סוף שנה, והתלמידים לא מפסיקים לדפוק בדלת ולשאול שאלות מפגרות כמו (מחקה קול צפצפני) "הרב אוירבך, מה דין סכין חלבית חד פעמית שנפלה לכיור בשרית שבושל בה גדי בחלב אמו המאמצת שלא קיבלה גט מהתיש?"

ירמי: ומה אם למישהו בדיוק נפלה המזוזה עכשיו?

הרב אוירבך: שתזדיין המזוזה!

ירמי: (מזועזע) הרב אוירבך!

הרב אוירבך: סליחה, סליחה. אני פשוט חרמן עליך מאז אתמול כשהפלת את צרור המפתחות מולי והתכופפת להרים אותו ואז ראו לך את החריץ.

ירמי: אני מתנצל, אני אשתדל לשמור יותר על צניעות…

הרב אוירבך:  אין, אני לא ישנתי כל הלילה בגלל זה. נחמה שאלה אותי אם הכל בסדר, ואני הייתי צריך להסתיר את הזקפה עם העלון לשבת ולהגיד לה שהטשולנט לא יושב לי טוב.

הרב אוירבך מתקדם לעבר ירמי, שצועד כל הזמן אחורה עד שהרב לוכד אותו בפינה.

ירמי: (עוצר רק בקושי את הלהט של הרב) רגע, הרב אוירבך, יש לי שו"ת. (הרב לא מפסיק) כבוד הרב, יש לי שו"ת!

הרב אוירבך: (תוך כדי נשיקות בכל חלקי גופו של ירמי) שו"ת? שוט!

ירמי: רציתי לשאול מתי נספר לכולם.

הרב אוירבך: אוח, ירמי, אין לך מושג מה אתה מעולל לי. אלוהים בכבודו ובעצמו לא יודע צפונות ביצים כאלה…

ירמי: לא, באמת, כבוד הרב. אני לא יכול יותר עם ההסתרה הזאת. אני רוצה…

הרב אוירבך: גם אני רוצה. כל כך רוצה, רוצה ששנינו נגמור ביחד…

ירמי: אני רוצה לספר לכולם. אני רוצה ללכת בישיבה הזאת עם ראש מורם כי אני יודע שאני האהבה הגדולה של הרב אוירבך. אני כל החיים שלי עובד פה ומרגיש כמו אוויר. ינוקות של ממש עוברים לידי וקוראים לי "ירמי שונא ציציות" ו"ירמי מנשק כיפות" ואז יורקים עליי. אני רוצה פעם אחת, זה כל מה שאני מבקש – פעם אחת, ללכת איתך יד ביד במסדרון ולראות את הפרצופים שלהם.

הרב אוירבך: (לא קולט בכלל מילה ממה שירמי אמר) כן, כן, אני גם רוצה… מאוד רוצה…

ירמי: אז מתי אתה מעדיף שנספר להם? אני רוצה שזה יהיה לפני החג, כדי שהם יוכלו לספר למשפחות שלהם ולדבר על זה בבית הכנסת. מה אתה אומר?

הרב אוירבך: כן, בעזרת השם…

ירמי: אני לא יכול לחכות לדרשת השבת שלך! אתה תספר לתלמידים שהחיים שלך לא שלמים בלעדיי ואני אעמוד שם בצד בעיניים נוצצות והם כולם יביטו בי מלאי קנאה כי האיש הכי חכם ומצחיק ומוכשר ומבין שאני מכיר אוהב אותי ורק אותי.

הרב אוירבך: ירמי, אתה מדבר יותר מדי. אני חושב שאתה צריך להעסיק את הפה שלך בדברים יותר חשובים.

הרב אוירבך מפשיל את מכנסיו ונשאר לעמוד במכנסי בוקסר לבנים עם הדפסי לבבות (או, לחילופין, עם חוטיני). הוא מנסה לעגוב על ירמי, אבל זה עוצר אותו בידו.

ירמי: אני לא עושה שום דבר עד שאתה לא מספר.

הרב אוירבך:  (מופתע) מספר מה?

ירמי: אתה לא הקשבת לי בכלל?! אני רוצה שנספר עלינו לכולם!

הרב אוירבך עוצר בפתאומיות.

הרב אוירבך: "נספר" עלינו? רוצה ש"נספר" עלינו? מה בדיוק "נספר" עלינו, ירמי בן ברוך?

ירמי: (מגמגם) ש… אתה יודע… שאנחנו… ביחד… כזה.

הרב אוירבך: ביחד כזה?!

ירמי: אה…  כן… אנחנו ביחד… לא?

הרב אוירבך: (זועם) שרת נקלה ובזוי שכמוך, אנחנו לא היינו אף פעם ביחד, אנחנו לא ביחד עכשיו, ואנחנו לא נהיה ביחד גם בגן עדן אליו אני אני אגיע מתוקף צדיקותי וחוכמתי האדירה בזמן שאתה תישלח להישרף בגיהנום יחד עם כל דלת העם המטומטמים וחסרי החשיבות בעולם הזה. הייתי מספיק מובן?!

ירמי: כבוד הרב תסלח לי, במחילה ממך, אני לא התכוונתי להכעיס אותך כמלוא הנימה, פשוט כל פעם שאתה גומר אתה צועק "אוי טאטע, אני אוהב אותך!", אז חשבתי שאולי הגיע הזמן להפסיק להסתתר ולגלות לכולם…

הרב אוירבך: ירמי, רימה ותולעה שכמוך, תקשיב לי ותקשיב לי טוב: אם מישהו בחיים, אבל בחיים (!), יגלה על מה שאנחנו עושים, אני מבטיח לך שהישיבה היחידה שתהיה לך זאת הישיבה בשירותים אחרי שאכלת קיגל מקולקל שהוצאת מהפח כי לא היה לך כסף לקנות אוכל. הבנת אותי?

הרב אוירבך לובש את מכנסיו ופונה לצאת, נסער, אלא שאז הוא שומע קולות מחוץ לבמה, בצד ימין. הוא רץ עם ירמי להתחבא בפינה, רק כדי למצוא שם את דוד ויהונתן. כולם מביטים זה בזה בתימהון. אל הבמה נכנסים בנצי גופשטיין ובצלאל סמוטריץ', מתנשקים בלהט.

גופשטיין: (בלהט הנשיקות) בצלאל, הפוסט האחרון שלך בפייסבוק על עמידה זקופה ואיתנה של העם היהודי עשה לי חשק להראות לך מה זה זקוף ואיתן באמת.

סמוטריץ' (מבודח): חבל שאנשים לא יודעים איזה חוש הומור משגע יש לך. חושבים שאתה יודע לצעוק רק "מוות לערבים" ו"בת ישראל דיר באלאק תתבולל", אבל לא יודעים איזה בן אדם יצירתי אתה.

גופשטיין מסובב את סמוטריץ' עם גבו אליו ומכופף אותו.

גופשטיין: בוא אני אראה לך מה זה יצירתי.

סמוטריץ' רואה בפינה את דוד, יהונתן, ירמי והרב אוירבך. הוא נזעק ממקומו.

סמוטריץ': (מבוהל) מה זה?! מה אתם עושים פה?!

הארבעה יוצאים ממקום המחבוא שלהם.

הרב אוירבך: (לסמוטריץ') זה בדיוק מה שאני יכול לשאול אותך (פונה לדוד ויהונתן) ואתכם.

יהונתן: לדוד נפלה המזוזה אז באנו לקחת חדשה.

הרב אוירבך: כן, אה? ומאיפה בדיוק היה לכם מפתח? רק לירמי השרת יש מפתח למחסן (מסתובב אל ירמי) אלא אם כן…

ירמי: הרב אוירבך, אני נשבע לך ש….

הרב אוירבך: הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לשקר בחדר מלא מזוזות.

דוד: זה – ומשכב זכר.

הרב אוירבך: (בכעס) שקט, חוכמולוג! אני יכול לדאוג שעוד היום בערב אתה תעוף מפה. אני בטוח שההורים שלך ישמחו לשמוע שהפרת את הכלל הכי חמור בישיבה: לא תעגוב פני רעך.

דוד: אין בעיה, באמת. אתה רק תצטרך להסביר להם את זה…

דוד שולף את הטלפון הנייד מהכיס ולוחץ על כפתור. קולו של הרב אוירבך נשמע בקול רם.

הרב אוירבך: (בהקלטה) אני פשוט חרמן עליך מאז אתמול כשהפלת את צרור המפתחות מולי והתכופפת להרים אותו ואז ראו לך את החריץ.

דוד עוצר את ההקלטה.

דוד: אני חושב שכולנו מבינים שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לצאת מפה ולא לדבר על זה לעולם.

בנצי גופשטיין שולף אקדח שהחביא מתחת לחולצתו ומכוון אותו אל כל אחד מהנוכחים, שנרתעים לאחור בבהלה.

גופשטיין: אני לא יכול לתת לכם ללכת סתם ככה. מספיק שאחד פה יזמר, וזה הסוף שלי ושל להב"ה. ובלי להב"ה אין לי הכנסה, וברוך השם יש לי שמונה פיות להאכיל.

הרב אוירבך: אבל רצח זה החטא הכי חמור בתורה אחרי משכב זכר ואכילת חמץ.

גופשטיין: זה לא כמו פעם, שהיית יכול למצוא עבודה גם אם אין לך תואר. היום אפילו קופאי בסופר בקרית ארבע צריך לפחות תואר ראשון במקרא.

הרב אוירבך: ואם תרצח את כולנו אתה חושב שלא יעלו עליך? שתוכל פשוט…

גופשטיין: כן, פשוט לצאת מזה בשלום. בהזדמנות, כשתהיה בעולם הבא, תקרא את הערך שלי בוויקיפדיה ותראה כמה קיבלתי על שני הערבושים ש"נעלמו" להם.

הרב אוירבך: ערבושים זה דבר אחד ויהודים זה דבר אחר.

גופשטיין: והמשטרה היא אותה משטרה. גם ככה בטח יתפסו איזה בן דוד מאחד הכפרים פה בסביבה ויוציאו ממנו הודאה באשמה.

סמוטריץ': בנצי, בנצוש, בן ציון, איך אתה יכול לפגוע ככה בסמוצ'י שלך אחרי כל מה שעברנו? אחרי כל מה שבלעתי בשבילך? גופשי שלי, דובון צה"לי שלי, עוזי מקוצר שלי, איך אתה יכול? (מייבב) אמרת שאתה אוהב אותי, רק אותי.

גופשטיין: בצלאל, אתה מבייש את העם היהודי כולו.

סמוטריץ': (ביבבנות גוברת) תירה בכולם, הם חוטאים, דינם להגיע לגיהנום, אבל אני… אני האהבה הגדולה שלך… אמרת לי… אמרת…

גופשטיין יורה בו. סמוטריץ' נופל. כל השאר מתכווצים בחרדה וצועקים "לא!".

גופשטיין: תמיד אמרתי שהוא עדין מדי בשבילי. חתיכת קוקסינל.

יהונתן מסתער על גופשטיין, אבל זה יורה בו ואז עובר לחסל את דוד, הרב אוירבך וירמי. כולם מוטלים על הרצפה, פשוטי איברים.

גופשטיין: חבורה של הומואים.

גופשטיין תוחב את האקדח בחגורתו ויוצא. הגופות מוארות וכך גם המקהלה.

מקהלה: צר לי עליך

אחי שבארון

נעמת לי מאוד

נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים

איך נפלו גיבורים

ויאבדו בני קהילה

גופשטיין יצא גבר

הידד ללהב"ה

חושך יורד על הבמה. הסוף.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “משכב זכר (מחזה קצר)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s