1. החטא הכי גדול של סדרת טלוויזיה שעוסקת בסקס באופן מוצהר ומופגן, כפי שעושה "ג'וני ואבירי הגליל", הוא להיות לא סקסית. הפרק הראשון דווקא הבטיח סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי בשעה שהיא עוסקת בנושא רציני, אבל בפרק השני ההבטחה הזו מתפוגגת. הבדיחות קלושות, הקונפליקטים לא מעניינים והתחת של שמיל בן ארי בשעה שהוא מזדיין עם דפנה ארמוני זה סקסי בערך כמו פרק ב"יומני הנעל האדומה". אפילו התחת של צחי נוי בכל אחד מפרקי "אסקימו לימון" גורם לעוררות מינית גדולה יותר. כמובן ששני פרקים לא מספיקים כדי להכריע האם דינה של הסדרה לשבט או לחסד, אבל הרמה צריכה להשתפר משמעותית כדי שהיא תצדיק את הציפיות שהוערמו עליה. בכל זאת, אחד היוצרים שלה הוא התסריטאי והבמאי של "הנוער", אחד הסרטים היותר טובים שנוצרו פה בשנים האחרונות. ניתן רק לקוות שהמעבר לרוחב היריעה של היצירה הטלוויזיונית לא פגע ביכולתו לזקק אמירה משמעותית על החיים פה.
2. אז מה הופך סדרה לסקסית? שחקנים מצודדים? סצנות סקס נועזות? דיאלוגים רוויים בשפה "מלוכלכת"? כל התנאים האלו ממש לא הכרחיים. מה שכן צריך זו דינמיקה מצוינת בין השחקנים הראשיים, דיאלוגים שנונים ולכידת רוח התרבות העכשווית. הסדרה "בילי ובילי" של ניל לאבוט אומנם לא תיחקק בדברי הימים של הטלוויזיה כיצירת מופת על זמנית, אבל היא בהחלט מצליחה לקיים את אותם תנאים הדרושים ליצירת סדרה סקסית וחצופה. אדם ברודי וליסה ג'ויס, המגלמים אח ואחות חורגים שמתאהבים האחד בשנייה (אחים ללא קשר דם, כפי שהם מקפידים לציין בכל פעם שמישהו תוהה לגבי מערכת היחסים ביניהם. בכל זאת, מדובר בסדרה אמריקנית), מפגינים דינמיקה זוגית אמינה; הדיאלוגים מלאי ברק והסדרה משקפת רוח של דור שזכה לכינוי "יאקי" – כל אותם צעירים מעודכנים שעובדים במגזינים נחשבים ומתפרנסים מעבודות יצירתיות. אין דבר יותר סקסי מסדרה עם אצבע על הדופק.
3. ואם ברוח התקופה עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס ל-Mr. Robot. אחת הסדרות המדוברות של העת האחרונה מנסה גם היא ללכוד את הצייטגייסט, אותה רוח תקופה חמקמקה, תוך רקיחת המחאה החברתית וה"אנחנו ה-99%" יחד עם ההשלכות – החיוביות, השליליות – של השימוש המוגבר בטכנולוגיה. על פניו זו אכן סדרה שאמורה להגדיר דור, גם אם היא עושה זאת באמצעות עלילת מתח פסאודו-פסיכולוגית. אבל כשמקלפים מעליה את הנושאים העכשוויים נשארים עם דיכוטומיה מוקצנת של טובים ורעים (דמות כל כך חד-מימדית כמו זו של טיירל ווליק לא ראיתי מזמן) ועם פיתולי עלילה שאמינותם נשענת על כרעי תרנגולת מלוקת ראש. במקום להציג את ה"רעים" מהתאגיד או מוול סטריט כאנשים מן השורה שבחרו לשרת את הכסף והשררה, גם אם כפועל יוצא מכך הכליות מייסרות אותם, Mr. Robot אומרת לנו שהרעים הם או פסיכופתים או ציניקנים ערלי לב. כנראה שלהגיד לצופים "אתם מקבלים כל הזמן החלטות לא נכונות מוסרית שנועדו לשרת את האינטרס האישי שלכם. מה בכוונתם לעשות בנידון?" זה מעבר לכוחותיה של סדרת מתח אמריקנית. כי גם אם העולם שאנו מכירים הולך קפוט בזמן שאחרים מרוויחים מכך המון כסף, לפי היוצר של הסדרה אנחנו עדיין צריכים קצת Feel Good Series. שחס וחלילה לא נרצה לקום מהספה, להסתכל במראה ולעשות מעשה.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 