מחזה·סאטירה

המלך – מחזה קצר

הדמויות:

המלך חבּיבּי
המלכה
המזכיר המדיני
המזכיר הצבאי
הצייצן המלכותי
אזרח
זקיף
המלך הכנוע
הנסיך

תמונה ראשונה: בדרך לארץ המובטחת

פיל מלכותי גאה נושא על גבו אפיריון ובו המלך והמלכה. לצד הפיל צועדת הפמליה.

המלכה: [מוציאה ראשה מהחלון] נו, הגענו?

המזכיר המדיני: בקרוב מאוד, מלכתי, ממש בקרוב.

המלכה: כמה זמן עוד אפשר לחכות? אי אפשר לישון פה עם כל העליות והירידות.

המזכיר המדיני: עוד קצת אורך רוח, זה כל מה שאני מבקש.

המלכה: אני שומעת את זה כבר חודשים. בינתיים אני רואה פה רק גבעות מצהיבות ואדמת טרשים.

המזכיר המדיני: על פי המפות והכוכבים, הארץ המובטחת כבר מעבר לסיבוב. מלוא הטנא כיבודים מחכים לך שם, תכשיטי זהב פרוויים ומיני תרגימא, שמלות עם אמרות מזהב ויין שממלא תדיר את כוסך, מבלי שאת, גבירתי הנעלה, תצטרכי להוציא אגורה שחוקה מכיסך.

המלכה: הארץ המובטחת בתחת שלי!

המלך: [נזעק להוציא ראשו מחלון אחר] ששששש, איך את מדברת? אולי יש בסביבה איזה עיתונאי מרוט שיעשה מזה כותרת?

המלכה: עיתונאי? הצחקת אותי. הבט סביב מלוא האופק – הדבר היחיד שיש פה הוא קרנף עצל שריח הפרשותיו מזכיר את התופת.

הצייצן המלכותי: כמה טוב לראות את זיו פניך, אדוני. [מוציא דף ועט] אנסח מיד מודעה נמלצת בשמך: נתינים יקרים, עת גבורות היא זו, זמן למעשים גדולים, הנה אנו באים להצילכם מיד זדים ורשעים. טחו עיניכם מראות כי חייכם אינם סוגים בשושנים, בעוד מספר שעות תוכלו לומר: המלך חבּיבּי הוא המלך שלי.

המלך: [מפהק] זה דווקא לא…

המלכה: איום ונורא! בלי מילה אחת של פרגון למלכתנו הנדירה.

המלך: [מתעורר] נכון! איום ונורא! איך הם אמורים להכיר ככה את פועלה של המלכה?

הצייצן המלכותי: אלפי בקשות סליחה ומחילה, גבירתי, את ההודעה הקודמת אשליך ברגע זה. כבר מתנסחת הודעה חדשה בראשי וזו לשונה: ידוע היטב כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אך במקרה שלפנינו מדובר בתופעת…

המלכה: תופעה?!

הצייצן המלכותי: …טבע מופלאה, כולה אומרת רוך אך גם חוזקה, משליכה את מרותה על כל איש ואישה, עד כי יהללוה כולם במקהלה.

המלכה: אני משליכה את מרותי?

הצייצן המלכותי: בקטע טוב.

המלכה: [למלך] אני משליכה את מרותי?!

מלך: [נרתע] לא, חלילה, אף פעם לא השלכת שום…

המזכיר הצבאי: מלכתי, אם יורשה לי לדבר בזכותו…

המלכה: לא יורשה!

הצייצן המלכותי: באמת שרציתי…

המלכה: להלבין את פניי ברבים [למזכיר הצבאי] הצייצן הפך למטרד ביטחוני ממעלה ראשונה, גרוע יותר מכל צבאות האויב יחדיו. שפוט אותו בעוון בגידה, על האדמה הקדושה כף רגלו לא תדרך.

המזכיר הצבאי: כן, גבירתי [שולף אקדח]

המזכיר המדיני: רגע, גבירתי, אם יורשה לי להעיר הערה.

המלכה: נניח שיורשה.

המזכיר המדיני: גם אם שגה הצייצן בשגגה…

המלכה: בשגגה או לא בשגגה, הוא שגה שגיאה גדולה.

המזכיר המדיני: מחלי לו על מילותיו הנפסדות. כשתגיע שעת האמת להשתלט על הכתר, זה שמגיע לך בזכות ולא בחסד, נצטרך את לשונו הזריזה כדי לשכנע את נתיני הממלכה שאת הדבר הכי טוב שקרה להם מאז שבעת ימי בריאה.

המלך: יש משהו בדבריו.

המזכיר המדיני: וממך אדוני אבקש בכל לשון של בקשה, אל תזכיר לנתינים ולו ברמז מה קרה בממלכה שהותרנו מאחור.

המלך: אבל הם צריכים לדעת ש…

כולם חוץ מהמלך: [בצעקה] לא!!!

המלך: אוקיי, אז לא.

המזכיר הצבאי: עצרו הכל! מישהו מתקרב.

המזכיר המדיני: נדמה לי שזהו נתין מהממלכה החדשה. גש, הבא אותו הלום, בוא נראה את פניו אורות כשאנחנו מבשרים לו שהגענו לשחרר אותו מעול הבחירות.

תמונה שנייה: הפגישה עם האזרח

המזכיר הצבאי: נתין, השתחווה בפני המלך.

אזרח: מה… מי אתם?

המזכיר הצבאי: אנחנו שואלים פה את השאלות!

המזכיר המדיני: [לאזרח] סלח למזכיר הצבאי, את נימוסיו הוא למד בשדות הקרב. במקום לחלות את פניהם של אנשים, הוא ישר תוקף אותם. טעינו גם אנחנו שלא הצגנו עצמנו תחילה, אנא קבל זאת במחילה.

אזרח: בסדר, אבל למה אתה מדבר בחרוזים?

המזכיר המדיני: כי כך אנחנו מראים שאנו נעלים על הבלי החיים.

הצייצן המלכותי: הוא מתכוון לומר שכך הנתינים יודעים שהם בידיים טובות, שהחיים עצמם שמורים מכל משמר אצלנו במרתפים.

אזרח: אבל החיים שלי די טובים, תודה [פונה ללכת]

המזכיר הצבאי: לא חבל שתמות במלחמה?

אזרח: [נעצר] סליחה?

הצייצן המלכותי: מה שהוא רצה להגיד זה שחבל שלא תהיו מוכנים למתקפת פולשים. אתה רואה את המלך פה, רכוב על הפיל? הוא עצר בגופו שלוש מתקפות, אפילו שזה עלה לו במחיר כבד. אל תשאל איזה מחיר… [האזרח לא שואל] לא, אל תשאל איזה מחיר נורא, באמת, אתה לא רוצה לדעת…

אזרח: טוב, אז מה המחיר?

המלך: את אחי יקירי איבדתי בקרב. הוא צעק "קדימה הסתער" ונהרג מכדור תועה.

המזכיר הצבאי: סיפור קשה.

המזכיר המדיני: איום ונורא.

המלך: על ערש דווי הוא אמר לי, "חבּיבּי, יהיה אשר יהיה, אמור לנתינים שהכל היה שווה. צווה עליהם שימליכו אותך למלכם והזכר תדיר את גבורתי". ואז הוא עצם את עיניו…

המזכיר המדיני: אני תמיד דומע בקטע הזה.

המלך: …וראיתי את נשמתו פורחת. רגע לפני שדאתה מעלה מעלה הנשמה אמרה "אל תניח לרסן השלטון לעולם, אחרת ארדוף אותך מהעולם הבא".

המזכיר הצבאי: עד היום אנחנו מלמדים בגני הילדים ובבתי הספר את מורשת הקרב שלו. איזה לוחם הוא היה, עשוי ללא חת.

המלכה: וגם גבר נורא נאה, בל נשכח.

המלך: טוב, דיברנו עליו מספיק, עכשיו זמן מעשים. נתין, הראה לנו את הדרך לארצך, בואו נלך להציל את המסכנים.

אזרח: אבל אני באמת לא חושב שאנחנו…

המזכיר הצבאי: [שולף אקדח] קדימה צעד! שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…

תמונה שלישית: בשערי הארץ המובטחת

מגיעים לשערי הארץ המובטחת. זקיף עומד בכניסה.

זקיף: עצרו! יש לכם אישור כניסה?

המזכיר המדיני: זה בסדר, אנחנו בדרך לארמון.

זקיף: אין כניסה סתם כך. צריך אישורים והזמנה חתומה.

אזרח: הם אומרים שהם באו להשתלט…

המזכיר הצבאי: [מכה בו מאחור] שתוק!

המזכיר המדיני: להשתלט על חוסר הצדק המשווע שפשה בממלכה.

זקיף: החוק הוא פשוט: יש אישור – נכנסים, אין אישור – מתחפפים.

המזכיר הצבאי: בוא אני אראה לך מה זה אישור… [מתחיל לשלוף את האקדח. המזכיר המדיני ממהר לקראתו]

המזכיר המדיני: אין צורך בזה. [לזקיף] זה מחמם את הלב לראות חייל ממלא את פקודתו ללא שאלות ותהיות, אך בטוחני שאחרי שתבין כי האיש שבאפיריון הוא מנהיג מסדר גודל אחר, על-זמני ואל-אנושי, תפתח לא רק את שערי הארמון, אלא גם את שערי ליבך. הרשה לי להציג בפניך את בן האלים שכל בני התמותה נושאים אליו עיניים מעריצות, המצביא שכיבושיו עוד יילמדו בגני הילדים, המדינאי שמנהיגי העולם עולים אליו לרגל רק כדי לשמוע את אוושת כנפי ההיסטוריה, קבל את המלך חבּיבּי הראשון [המלך יורד מן האפיריון, מסתכל סביבו במיאוס לא מוסתר אבל עוטה על פניו ארשת מתנחמדת ברגע שהוא פונה אל הזקיף].

המלך: בוקר טוב. [הצייצן לוחש משהו באוזנו] ערב טוב. אני תמיד שמח לפגוש מישהו בעל רקע קרבי, זה אומר שיש לנו הרבה במשותף. [הזקיף שותק] תגיד לי, כמה אתה מרוויח בחודש?

זקיף: אם אתה חושב שתוכל לשחד אותי…

המלך: חס וחלילה! שוחד? לא יעלה על דעתי! מאז ומתמיד דגלתי בטוהר המידות ובשלטון נקי כפיים. צייצן, ספר להם מה קרה לקודמך בתפקיד.

הצייצן: הוא ניסה למכור ציוצים עבור אחד השרים.

המלך: והיום הוא?

הצייצן: מאכל לעורבים.

המלך: אני מאמין בשוויון בפני החוק ובדין אחד לכולם. אצלי הזקיפים הם שווי ערך לכל אחד אחר, ובגלל זה התעניינתי בהכנסתך, שוודאי אינה תואמת את רמתך האישית. זה בסדר אם ברצונך לשמור זאת לעצמך, גם אני מאמין בקניין אישי ובזכות השתיקה. אמור לי, כמה זמן אתה כבר עומד פה?

הזקיף: כמה שעות טובות.

המלך: מעניין, אני לא שומע את הצעדים של המחליף שלך. הוא בטח מבלה עכשיו עם בחורה צעירה, מספר לה סיפורי גבורה…

הזקיף: ממציא סיפורי גבורה, אתה מתכוון.

המלך: נו, אתה רואה שיש לנו הרבה במשותף? שנינו הקרבנו את עצמנו למען המדינה בזמן שאחרים תקעו איזו מזכירה [הזקיף מביט אחורה, עצבני] ועכשיו הוא תוקע אותך. למה שלא תדבר על זה עם המלך שלך?

הזקיף: הוא לא…

המלך: הוא לא מבין, אני יודע. כל מה שהשמן הזה עושה הוא לשבת על התחת שלו ולחלק פקודות, בזמן שאתה קופא פה מקור [הצייצן שוב לוחש לו משהו] מתייבש מחום. הוא כבר שכח מה זה להיות מלך של כולם.

הזקיף: כדאי שאשתוק עכשיו. אם יגלו שלא הגנתי על כבודו של המלך…

המלך: ומי יגן על הכבוד שלך? כל החיים אתה רגיל לציית, לומר הן, לספוג השפלות, להרכין את הראש, בזמן שהאחרים מטפסים על גבך הכפוף וקוטפים את מנעמי החיים. הגיע הזמן לומר די! להיות זה שמטפס במקום להיות מטופס, שרומס במקום להירמס, שמזיין במקום מזוין, ש…

זקיף: תיכנסו. [זז הצידה] אבל אל תשכח אותי כשתהיה השליט, אה? אני רוצה להיות אחראי משמר, ומשכורת כפולה, לא כפולה, משולשת! וגם לבחור את הבחורה הכי…

אזרח: אל תעשה את זה!

המזכיר הצבאי תוקע בו כדור ומשליך את גופתו הצידה. הפמליה עושה את דרכה פנימה, חולפת על פני הזקיף מבלי להתייחס אליו כלל.

תמונה רביעית: ההשתלטות

בתוך ארמון המלוכה. המזכיר הצבאי עומד מעל המלך הישן, שנמצא כנוע על ברכיו. מסביב גופות של בני משפחתו של המלך הכנוע וכמה משריו. חיל המשמר, שאמור היה להגן על המלך מפני פולשים, ניצב בבירור לצד המלך החדש ופמלייתו.

המזכיר הצבאי: [למלך חבּיבּי] מילה אחת שלך והוא מצטרף לאשתו ולילדים שלו.

המלך הכנוע: [מתחנן] בבקשה לא, אני אתן לכם כל מה…

המזכיר הצבאי: [מהדק את האחיזה] שתוק!

המלך: זה בסדר, תן לו להשלים את המשפט. אנחנו הרי אורחים בארמון שלו. כרגע.

המלך הכנוע: תקבלו את כל הזהב ואת כל המסים שאני גובה מהאזרחים ואת כל הנשים [מביט לעבר הצייצן] והגברים, אם זה הקטע שלכם…

הצייצן: גברים?! אני סטרייט מאוד. הלוואי עליך לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתי איתן.

המלך: אין צורך להתרגש, אנחנו לא חיים בימי הביניים, וחוץ מזה גם אני תוהה לגביך לפעמים [פונה למלך הישן] תן לי לשאול אותך שאלה: אם גם ככה אני אקבל את כל המיסים והנשים…

המלכה: איזה נשים?!

המלך: זה לא בשבילי, יפתי. זו תשורה לחיילים הנאמנים. אני זקוק לריחו של פרח אחד בלבד כל חיי.

המלכה: ידעת לדחוף את האף שלך טוב מאוד גם לפרחים אחרים.

המלך: אבל אף אחת מהן היא לא שושנת פרא כמוך.

המלכה: קשקשן.

המלך: דבורה עוקצנית שלי.

המלכה: לפני שנייה הייתי פרח.

המלך: את עולם ומלואו: גם הפרח וגם הדבורה, גם המכתש וגם העלי, גם המוץ וגם התבן.

המלכה: המילים שלך לא מספיקות. אתה יודע מה ירצה אותי, נכון?

המלך: יקירה, אנחנו באמצע השתלטות על השלטון.

המלכה: שאזכיר לך מה כתוב בחוזה? חובה על המלך לרצות את אשתו בכל מקום וזמן שיידרש, בין אם בעתות שלום או בעתות מלחמה, בין אם בעת משחק כדורגל או בעת ערב צדקה לילדים חולים. קדימה, תפעיל את הלשון.

המלך ניגש בלית ברירה אל המלכה, נעמד מאחוריה וכורע על ברכיו. הוא מרים את שולי שמלתה ונבלע תחתיה.

המלכה: עם כל הלשון, חבּיבּי, אל תעצור. שירת בסיירת, אתה בוודאי יודע להתמודד עם מעצור.

המזכיר המדיני: [אחרי שהות, מכחכח בגרונו] אדוני, אם תוכל רק להחליט מה לעשות עם המלך הישן.

המלך: [מוציא את ראשו מתחת לשמלה] כן, נכון. [ נעמד וניגש למלך הכנוע] מה כבר תוכל לתת לי מעבר לכל המסים וההטבות להם אזכה מתוקף תפקידי כמלך החדש?

המלך הכנוע: אוכל לגלות לך כיצד להחזיק את מוסרות השלטון לנצח.

המלך: [צוחק] אני רואה כמה טוב הצלחת.

המלך הכנוע: אחשוף בפניך כיצד גרמתי להמונים להעריץ אותי.

המלך: בוא נראה: ראשית עליי להבטיח להם שאני האביר על הסוס הלבן שבא להושיע אותם מחייהם הקטנים וחסרי המשמעות, אחר כך אצטרך לשסות אותם באליטות שנישלו אותם ממה שמגיע להם, ולבסוף עליי להזהיר מפני איומים חיצוניים ופנימיים שרק אני יכול להם. עשיתי את זה נכון?

המלך הכנוע: [מגמגם] זה… לא… כן… בערך….

המלך: ניסית ללמד אותי את השיטה הרשומה על שמי? אני הרי כתבתי את "מקום נצחי תחת השמש: מדריך חבּיבּי להשתלטות על השלטון".

המלך הכנוע: כן, אבל…

המלך מסמן בראשו למזכיר הצבאי, שיורה כדור בעורפו של המלך הישן.

המלכה: סיימנו עם המשחקים? כי אני ממש לא גמרתי.

המלך חוזר למקומו מתחת לשולי שמלתה של המלכה. היא נאנחת בעונג.

תמונה חמישית: יורש העצר

אידיליה עצלה שוררת בארמון המלוכה. המלך והמלכה יושבים משועממים על כיסאות המלכות. לפתע נכנס בריצה הצייצן המלכותי.

הצייצן: [חסר נשימה] אדוני המלך…

המלך: [נושא מבט בקושי] מה קרה?

הצייצן: [עדיין חסר אוויר] יש הפ… יש הפ…

המלך: אמור כבר, מה יש? הפוגה? הפקדה?

הצייצן: יש הפגנה.

כל הנוכחים בארמון מזדקפים.

המלך: הפגנה?

הצייצן: מאות אנשים מחוץ לארמון קוראים להעמיד אותך לדין.

המלך: אותי? לדין? חצופים! רק אני מחליט את מי מעמידים לדין, ובפעם האחרונה שבדקתי, אני צח כשלג שבתולה פוסעת בו עם שמלה לבנה ותחתוני משי אדומים.

הצייצן: הם צועקים "חבּיבּי מושחת, חבּיבּי גנב" ואפילו, רחמנא לצלן, קוראים לעבר המלכה "עושקת הציבור יכולה לנשק לי בתחת".

המלכה: היו מתים! לא, באמת, הם היו צריכים להיות מתים ברגע שהעזו לעלות את המחשבה הזאת על דל מוחם הרופס. שר הצבא, העמד אותם אל הקיר!

המזכיר הצבאי: [לצייצן] כמה אמרת שיש שם?

הצייצן: מאות, אולי אלפים. לא הצלחתי לספור כי הייתי עסוק בבריחה מחמת זעמם.

המזכיר הצבאי: אם זה מאות אני אצטרך רק כמה אקדחים ורובים. אם זה אלפים אצטרך גם תותחים רושפי אש.

הצייצן: אני לא יודע בדיוק…

המזכיר הצבאי: אני לא אקח סיכון. אירה בליסטראות של אש גם אם הם בודדים. זה עדיין יהיה מחזה יפה. לא כמו אלפים בוערים, ועדיין…

המלך: חכה רגע עם הבליסטראות. אני רוצה לשמוע מה יש ליורש העצר להגיד. הוא זה שמחובר אל העם והוא זה שיידע כיצד להשקיט את רוח המרד המפעמת בהם שלא לצורך. [קורא החוצה] נסיך!

נכנס יורש העצר. גבוה, רזה, חיוור, מלא בעצמו.

יורש העצר: כן, אבא?

המלך: הצייצן המלכותי דיווח על המונים שצובאים על הטירה ודורשים את הדחת משפחת המלוכה.

יורש העצר: שיצעקו להם כמה שהם רוצים.

המלך: ומה אם הם יסחפו אחריהם עוד אחרים?

יורש העצר: העם איתנו. הם יודעים שבלעדינו הממלכה תושמד בן לילה.

המלכה: ילד חכם. שתי טיפות מים אמא שלו.

המלך: אלה בטח המלכים מהממלכות האחרות שבוחשים בעניינים לא להם.

יורש העצר: נכריז עליהם מלחמה!

המלכה: כן, מלחמה!

המזכיר המדיני: מדובר בעשרות ממלכות, אנחנו נובס.

המזכיר הצבאי: פחדן!

המזכיר המדיני: לתקוף כך, ללא קאזוס בלי מובהק.

יורש העצר: הם הביאו זאת על עצמם כשביקשו להחליף בדרכי מרמה שלטון נבחר.

המלך: גייסו את כל העם למלחמה!

יורש העצר: הוקיעו את כל המפגינים כבוגדים והשליכו אותם לכלא.

המזכיר הצבאי: [מאוכזב] רק לכלא?

יורש העצר: כך נוכל לקיים משפטי ראווה בתום המלחמה.

המלכה: גאון שלי. הגנים שלי עשו לו רק טוב.

יורש העצר: [לצייצן] בוא, נלך להתייחד… כלומר, לצייץ. ההמונים זקוקים עכשיו יותר מתמיד לקריאות העידוד שלנו. עליהם לדעת שלא לחינם הם משלמים בחייהם בשעה שאנו מוגנים [שניהם יוצאים].

המלכה: [למלך, בנימה פתיינית] אתה יודע עד כמה מלחמה מחרמנת אותי, נכון?

המלך: למענך אבעיר את העולם. אהפוך אותו לחור שחור.

המלכה: בוא תתחיל מחור אחד קטן לפני שאתה הולך בגדולות.

המלכה מסובבת את אחוריה כלפי המלך. הוא ניגש אליה ונעלם מתחת לשמלתה. ברקע נשמעים פיצוצים וזעקות. המלכה מתענגת. הסוף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s