המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.
היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).
היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.
המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 