אין גשם

אין גשם. מי יודע אם יהיה עוד. אולי זה יהיה חורף ללא גשם. השנה נהיה מופתעים, נמלמל "דבר כזה עוד לא היה", אבל עד מהרה נחזור להתעסק בזוטי הזוטות שאנחנו רגילים להתעסק בהן. בעוד כמה שנים נביט בתחזית מזג האוויר לחודש נובמבר ונראה רק שמש, יום אחר יום. אחת לשבועיים אולי יהיה ציור של שמש עם ענן קטן עליה, כאילו היה עלה תאנה שמכסה את מבושיה, ונשמח שהנה נכון לנו יום של חורף שבו השמש לא קופחת והרוחות לא מעיפות לתוך הבתים עלים יבשים, מוכי רוחות קדים.

כשהיינו ילדים שידרו מדי שנה בטלוויזיה החינוכית סרט קצר שמבוסס על הסיפור All summer in a day מאת ריי ברדבורי. מסופר בו על חבורה של ילדים שמתגוררים בכוכב נוגה, שם יורד גשם ללא הפסקה, כשהשמש נגלית למשך שעה בלבד אחת לשבע שנים. במרכז הסיפור עומדת ילדה בשם מרגוט, שהגיעה מכדור הארץ והיא היחידה שחזתה בחייה בשמש. הילדים האחרים נהנים להקניט אותה, והם נועלים את מרגוט באיזה ארון בדיוק כשהשמש סוף כל סוף מפציעה. הילדים השיכורים מהחוויה הלא מוכרת משתוללים כמו שרק ילדים שרואים לראשונה שמש יכולים להשתולל, ורק כשהגשם חוזר להכות במלוא זעפו הם נזכרים במרגוט, שצפתה בנעשה דרך חור קטן.

אני זוכר עד היום תחושת המחנק בזמן הצפייה, את הכיווץ הזה בבטן, את תחושת ההחמצה הצורבת. ולחשוב שבעוד כמה שנים נוכל אולי לחזות בזה במציאות, רק בגרסה מהופכת: מישהו מבוגר ייזכר ביום בו ירד גשם, הוא היה ילד מתבודד והגשם נתן לו סיבה לא לצאת מהבית, וכשסוף סוף יירדו כמה טיפות מן השמיים הוא כבר יהיה מבוגר מדי ולא יהיה מסוגל למוש ממיטתו. הוא רק יניח יד מגוידת על החלון, והטיפות שיזלגו מהעבר השני של הזגוגית יידמו לדמעות שהוא כבר שכח איך מגירים.