את דוד המלך אנחנו זוכרים בעיקר בתור מנהיג דגול שניצח את גולית ואיחד את ישראל ויהודה, אך מי שקורא את שני הפרקים הראשונים בספר מלכים א' נחשף לעוד צדדים, אלו שההיסטוריוגרפיה נוטה להשכיח, כמו אחרית ימיו והמאבק על הכתר בין הבנים אדוניה ושלמה.
המחזה "הבא אחריו", שכתבה שחר פנקס בהתבסס על אותם שני פרקים, מתמקד בימיו האחרונים של דוד, איש זקן ועייף שמשוכנע כי הוא עדיין כשיר להנהיג, ואת מסכת התככים בה מעורבים לא רק הבנים, אלא גם נתן הנביא, בת שבע ושר הצבא, יואב בן-צרויה.
זו אינה הפעם הראשונה בה יוצרים עוסקים במסכת האירועים הספציפית הזאת. המחזה "כתר בראש" של יעקב שבתאי והספר "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר האירו, כל אחד בדרכו, את הפרק המסיים בסיפור חייו של דוד, והיה זה מעניין לראות האם וכיצד "הבא אחריו" מטפלת בסיפור בדרך מקורית.
המחזה נפתח בנאום משודר שנושא דוד המלך (נתן דטנר). הוא מכריז כי פניו למלחמה עם הפלשתים לאחר שאלה חיסלו 31 לוחמים "משלנו". כשהמצלמות נכבות מסתבר כי הוא בכלל מקדם שיחות שלום עם האויב, אך השמיע בפני העם אתה מה שהוא רוצה לשמוע (או מה שהוא חושב שהעם רוצה לשמוע). כך, בקריצה ברורה להווה, משורטט עמוד השדרה של המחזה: סיפור תנכ"י שמהדהד במודע לא מעט מן הרעות החולות שמאפיינות את הפוליטיקה בישראל מודל 2019. אולי אין לנו יותר מלכים, וקרב הירושה לא מתחולל בין הצאצאים הביולוגיים, אבל כן יש רמייה, ותככים, ומאבקי כוח, ופופוליזם, והתעלמות מהצרכים האמיתיים של האזרח הקטן.
אחד האלמנטים המוצלחים בהם השתמשה הבמאית, שיר גולדברג, הוא עירוב חינני בין עבר והווה: על אף שמדובר בתקופה קדומה, את הנאום נושא דוד אל מול המצלמות, כשפניו מוקרנות על מסך גדול. גם התפאורה, התלבושות והרקוויזיטים מעוצבים באופן הזה: דוד לובש חליפה, כאילו היה פוליטיקאי בן ימינו, אך עם זאת הוא עוטה כתר על ראשו; בנו אדוניה (תום אבני) לבוש באופן גנדרני, גופו מלא קעקועים, ובשלב מתקדם יותר במחזה הוא גם משתמש במכשיר הקלטה כדי להפיל בפח את יואב בן צרויה (יונתן צ'רצ'י). מה שעלול היה ליצור דיסוננס עובד היטב ועוזר להשרות תחושה אל-זמנית ועל-זמנית. אם יש לי טענה כלפי התפאורה, זה הניסיון לשוות לה מראה באווירת "משחקי הכס". דלות האמצעים של התיאטרון אל מול כוחה הוויזואלי של הטלוויזיה רק מאיר באור מגוחך כל ניסיון להתחרות על עינו של הצופה. באופן אירוני, אחת הנורות בנברשת בהצגה בה נכחתי הייתה שרופה, כנראה כמטפורה לדלות האמצעים בתיאטרון הישראלי אל מול הררי הכסף של HBO.
חוסר איזון בין דרמה לקומדיה
החולשה הגדולה ביותר של "הבא אחריו" היא המחזה. הוא אמנם שנון ומהנה ויש בו כמה רפליקות ונאומים מוצלחים שגורמים לקהל השמאלני ברובו – כך אני מנחש – לצחוק ולהתמוגג משביעות רצון עצמית (במיוחד זכור הנאום האנטי-מלחמתי שנושאת אבישג השונמית, בגילומה של ענבר דנון), אבל הוא לא מצליח להיות יותר ממחזה סאטירי בעל משקל סגולי די נמוך שלא מבדל עצמו מספיק מ"כתר בראש" של שבתאי, שגם עליו נאמר כי נכתב על מנהיג שסירב לוותר על כסאו, במקרה הזה דוד בן גוריון.
כפי שאני רואה את זה, הסיפור של דוד מגלם בתוכו כמה דרמות גדולות שנסובות סביב נושא הגבריות. כשגבר חזק, שרגיל שכולם עושים כדבריו, מגלה כי דווקא גופו בוגד בו – ואותו אי אפשר להוציא להורג באשמת בגידה כפי שנעשה לאבשלום, בנו של דוד – שם עיקר הדרמה. במקום לתת ביטוי כואב ומוחשי לתחושות ולמחשבות של דוד, אנחנו מקבלים גבר מבוגר שמתלונן פה ושם על מיחושים ומסרב להחליט מי יחליף אותו על כסא המלכות. איפה זה ואיפה תועפות התסכול שמסתתרות מתחת למשפט כמו "וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ".
נתן דטנר הוא שחקן נהדר שיכול לשלב בין דרמה לקומדיה, אבל הטקסט שהושם בפיו מאלץ אותו לפנות בעיקר לכיוון הקומי ולא להביע את נהמת לבו המזדקן. חוסר האיזון בין קומדיה לדרמה מאפיין לא רק את דמותו של דוד, אלא את המחזה כולו, שמחלץ מהקהל הרבה יותר רגעי צחוק מאשר רגעים של נשימה נעתקת. אין ברמה העקרונית שום פסול בכך, כמובן, אבל זה בדיוק מה שתוקע את המחזה ברמת הסאטירה הפשוטה, במקום להיות מחזה דרמטי בעל אלמנטים סאטיריים.
תום אבני בתצוגת משחק נפלאה, וזאת בדיוק הבעיה
הדוגמה הטובה ביותר לפוקוס השגוי היא דמותו של אדוניה, שתופסת מקום מרכזי מדי וגונבת את ההצגה, תרתי משמע. תום אבני מפליא להציג דמות נכלולית ותאבת שררה, כשמתחת לגינוני הגנדרנות והנכלוליות מסתתר ילד שרק מבקש את אהבתו של אביו. הבעיה נעוצה בכך שאדוניה לא אמור להיות דמות כה ראשית. אין לו באמת קונפליקט, והוא חותר באופן עיקש רק לדבר אחד: לכוח.
הקונפליקט בהצגה היה צריך זה של דוד, שנאבק בין הצורך להוכיח שהוא עדיין רלוונטי לבין הקולות – הפנימיים והחיצוניים – שאומרים לו שהוא זקן ושהגיעה העת לפרוש. יש רק רגע כזה בשיחה עם בת שבע (אדווה עדני), אבל זה נגמר מהר מאוד ובלי להותיר חותם. לחילופין, היה ניתן לשים במוקד את שלמה, שהמלוכה כמו נכפתה עליו. אורן כהן, שמגלם את שלמה, הוא שחקן מוכשר, אבל הטקסט שניתן לו לא משאיר לו יותר מדי להבעת קשת של רגשות: הוא לרוב נראה אבוד ולא החלטי.
לסיכום, יש "בהבא אחריו" לא מעט דברים טובים: משחק מצוין, רפליקות שנונות ועירוב מעניין בין עבר והווה. עם זאת, חולשת המחזה לא מאפשרת לשלם להיות גדול מסך חלקיו, וחבל.
שורות אלה נכתבו בזמן שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירת שוחד, וזה האחרון תקף את מערכת המשפט ונאחז בקרנות המזבח, מסרב בכל תוקף לפרוש מתפקידו, משוכנע כי הוא היחיד שראוי להנהיג את העם. את הדרמה הזו, שהיא חיינו, כנראה שאף אחד לא יכול לכתוב טוב יותר.
"הבא אחריו", תיאטרון באר שבע. מחזה: שחר פנקס. בימוי: שיר גולדברג.תאורה: זיו וולושין. תפאורה: אולה שבצוב. תלבושות: נטשה טוכמן. מוזיקה: דניאל סלומון. משחק: נתן דטנר, אדוה עדני, ענבר דנון, יונתן צ'רצ'י, רון ביטרמן, מולי שולמן, אורן כהן, תום אבני, איתי צ'מה.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 