התחלה של…

גלגלי המזוודה חרצו בדוחק שני תלמים בין שערות השטיח הקשויות. אחד הגלגלים איים להינתק מהחישור ולצאת לחופשי. המסע הגיע אל סופו כשהם נעצרו מול דלת שהמספר 513 היה טבוע עליה באותיות זהב שזוהרו הועם.
"איפה המפתח?" היא שאלה.
"את יודעת שהוא אצלי."
רצועת התיק הכבד החליקה מעל כתפו כשניסה לשלוח יד לתוך כיסו.
"לא אמרתי לך שעדיף להביא טרולי? זה מאוד נוח".
"אמרת, אמא, אמרת."
הוא הניח לתיק להישמט על השטיח המהוה וחיפש את הכרטיס המגנטי שקיבל מפקידת הקבלה. היא הניחה שני כרטיסים בתוך מעטפת קרטון קטנה, והוא מיהר להכניס כרטיס אחד לכיסו ואת השני תחב לתוך התיק. אלא שהיד המגששת לא נתקלה בכרטיס. הוא חיפש בכיסו השני וגם שם לא מצא דבר פרט למוך מדובלל.
הוא התרגז למפרע מן ההערה שכבר התגלגלה ודאי במעלה מיתרי הקול של אמו.
"זה בטח בתיק", אמר כדי לחסום את השור במרוצתו אל השער החורק.
"לא סתם ביקשתי שתביא לי מפתח אחד." השור התפרץ, מותיר אחריו כפיסי עץ מנותצים.
הוא התכופף אל התיק והתאכזב לגלות שרק כרטיס אחד נמצא שם.
"חכי לי בחדר, אני אבדוק אם הוא נפל בדרך."
הוא פתח את הדלת, גלגל פנימה את המזוודה ונפנה לחזור על עקבותיו לפני שטרוניותיה ישיגו אותו. מבטו היה נעוץ בשטיח כמו נץ רעב שמנסה לאתר טרף. הוא ידע שגם אם ירד לקבלה ויביא מפתח חדש היא לא תניח לו, חוששת פן רוצח סדרתי ימצא את המפתח ויטבח בהם בשנתם.
כשהגיע אל קצה המסדרון ראה חדרנית עומדת ליד עגלתה ומתפיחה שקית אשפה כמו שליה שהתמלאה במכה חדה. כן, היא מצאה מפתח ליד המעלית, אך אסור לה למסור אותו לאיש מלבד לאחד מאנשי הקבלה. יכולים לעשות לה צרות.
"בבקשה, בואי איתי ואני אראה לך שהחדר שלי. אמא שלי כבר בפנים. השתמשתי במפתח השני." החדרנית התרצתה, לא לפני שפלטה אנחה כבדת ניקוטין.

טוב, ההתחלה של הסיפור הזה למכירה! אני יודע מה אתם חושבים: זה נראה מוכר. לא הסיפור, הטכניקה של מכירת חלק מהיצירה. ובכן, אתם צודקים! זה אכן כמו ב"המובן מאליו" של יוסף אל-דרור, רק בהבדל אחד מהותי: אצלי הטקסט שאתם קוראים עכשיו הוא לא חלק ממהלך פוסט-מודרני כמו ביצירות משנות התשעים. אצלי זה טקסט שיווקי פר-סה. הוא לא מתחכם ולא נונסנסי ולא מנסה להגיד משהו על שעתוק של דימויים ואיבוד הקשר בין מסמן למסומן, או מה שהם לא ניסו להגיד אז. הטקסט הזה רוצה רק דבר אחד – שמישהו יקנה אותו, עדיף בכמה שיותר כסף.

רגע רגע. אולי הסיפור באמת יהיה על מישהו שמוכר פתיחה של סיפור בפייסבוק, רק כדי לגלות שהוא קשור אליו מדי, ושהוא מוכן לעשות הכל בשביל להשיב אותו לרשותו! זה יהיה פיקרסקי, עם שלל המכשולים שיעמדו בפניו, כמו בית משפט לענייני סיפורים ותסקיר פואטי מטעם משרד התרבות וקונה שכבר נקשר לסיפור והתחיל להכניס לתוכו אלמנטים מחייו, והכותב מנסה להכחיד את הרכיבים האלה בסיפור, שבתורו כבר אימץ אותם לחלוטין. כן! אפשר יהיה אפילו להפוך את זה להצגה, כשהסיפור יקבל דימוי בימתי עוללי – אולי איזו אסופת דפים עם חיתול ומוצץ.

טוב, קבלו ביטול על כל עניין המכירה. נראה לי שיש לי (עוד) התחלה של סיפור. ניפגש שוב כשלא יהיה לי כוח להמשיך אותו (ואז זה כבר יהיה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. העיקר שלא רציתי פוסט-מודרניזם. נו שוין).