החזיר הספרותי

זה היה אחד מהימים האלה בהם הפעילות העיקרית שלי התמצתה בנסיעה לספרייה. יש גם ימים כאלה, חסרי ייחוד או תכונה. מרבית הימים, בעצם, הם כאלה. אלא שלפעמים דווקא באותם ימים הלעוסים כמו מסטיק שפג טעמו מזמן, קורה משהו לא ייאמן. משהו מופלא. משהו שגורם לנו לפקפק בכל מה שאנחנו מאמינים בו.

זה קרה כשחזרתי מהספרייה. בכניסה לבניין עמד חזיר בר וכרסם שיח. כשראה אותי מתקרב עם הספרים בידיי, נפנה אליי.

"מה זה, מה אתה קורא?"

קפאתי במקום. כאילו שזה לא מספיק מבהיל להיתקל באמצע היום בחזיר בר, הוא עוד מדבר?!

"מה… איך… אתה…"

"איך אני מדבר?"

"כ… כ… כן… איך… מדבר… חזיר…"

החזיר תלש עלה ודיבר בעודו לועס אותו.

"אתה נראה לי איש ספר. קראת את 'המלחמה בסלמנדרות' של צ'אפק?"

"כן… קראתי…", השבתי בקושי, עדיין דהום.

"אז יש שם את הסלמנדרות שנהיו חכמות, משכילות, נכון? אז ככה גם אצלנו, החזירים."

"אבל שם זה סאטירה, לא…"

"לא דברים שקורים באמת. זה מה שרצית להגיד, נכון? אז בוא תשמע סיפור: לפני איזה חודשיים ככה אני מסתובב לי לתומי בשכונה, כשפתאום אני קולט ערימה גדולה של ספרים. אתה יודע, אנשים היום כבר לא קוראים, והספרים תופסים מקום בבית של ההורים שנפטרו, והם רוצים למכור כמה שיותר מהר וכמה שיותר ביוקר, אז הם זורקים את הכל לרחוב. ככה, בלי לב. בכל מקרה, הייתי קצת רעב אז התחלתי לנשנש את הספרים: בהתחלה את הכריכה, אחר כך את העמודים איפה שכתוב מי הסופר או המתרגם, וכן הלאה. הבעיה היא שאני לועס נורא לאט, אז מרוב שעמום התחלתי ככה להסתכל מה אני אוכל. בהתחלה לא הבנתי כלום, הכל היה נראה לי סתם גיבוב של סימנים, אבל לאט לאט דברים התחילו להסתדר לי."

הבטתי ימינה ושמאלה, מחפש בן אנוש שיוכל לומר לי האם אני חוזה בנס זואולוגי, או שמא אבדה עליי דעתי בשל החום הכבד. החזיר, שעדיין לעס את אותו עלה, המשיך בדבריו בנינוחות.

"בהתחלה קראתי רק ספרים של פעוטות. הכי אהבתי את 'הזחל הרעב'. מאוד התחברתי לדמות. בשלב מסוים, ככל שמצאתי עוד ועוד ספרים, התקדמתי. ספרי ילדים, נוער, מתח, רומנים רומנטיים, ספרי בישול, מדריכי יוגה, קלאסיקות, מחזות, הכל בא אל קרבי, תרתי משמע."

החזיר פלט נחירת צחוק.

"הבנת? בא אל קרבי? כי כאילו גם אכלתי את זה?"

העליתי חיוך מעושה על שפתיי. בכל זאת, החיה שעומדת מולי שוקלת לפחות מאתיים קילוגרמים. כדאי לצחוק מהבדיחות שלה.

"נו, אז אתה הולך לספר לי איזה ספרים אתה מחזיק שם, או שאני אצטרך להוציא את זה ממך באיומי חוטם?"

הראיתי לחזיר את שלושת הספרים שבאמתחתי. אלה היו שני קובצי מחזות של נטליה גינצבורג והספר "האי" של ג'אני סטופריץ', שלושתם בתרגומה של Shirely Finzey Loew.

"אה, אני מכיר אותה!" חרחר החזיר במשובה כשראה את שם המתרגמת.

"כן, היא גרה לא רחוק מפה." השבתי.

"הייתי בגינה שלה לפני כמה ימים. ניסיתי לראות על מה היא עובדת עכשיו, אבל הכלבה שלה נבחה עליי אז ברחתי משם".

החזיר שאל אם יוכל לשאול ממני את הספרים כשאסיים לקרוא אותם. הסברתי לו שאני בתקופה עמוסה וכי ייקח לי זמן רב, רב מאוד.

"זה בסדר, אתה רואה כמה זמן לוקח לי ללעוס עלה מסכן אחד." אמר בעודו מזיז את לסתותיו ימינה ושמאלה במוכניות. "פשוט התחלתי איזה חוג דרמה קטן בוואדי, ואני מחפש מחזות עם תפקידים שיכולים להתאים לי. בשבוע שעבר, למשל, הייתי מגי ב'חתולה על גג פח לוהט'".

"אתה היית מגי?", פלטתי בתמהון.

"כן, מה קרה? אלה זמנים אחרים. לא רק נשים צעירות ויפות יכולות לשחק את מגי. יש מקום לכולם. כל אחד והפרשנות שלו".

החזיר סוף סוף סיים ללעוס את העלה. הוא הרים את צווארו הקצר למעלה, נשא מבט אל השמיים והחל לדקלם.

"למה הסתכלת עליי ככה? איך שהסתכלת עליי עכשיו, על מה אתה חושב שאתה מסתכל עליי ככה?

אתה חושב שאני לא יודעת, אתה חושב שאני לא יודעת שנעשיתי קשה, קיצונית, אכזרית?!

אני יודעת מתי עשיתי את השגיאה שלי, כשסיפרתי לך את האמת על הדבר הזה עם סקיפר – זו הייתה טעות פטאלית. הפעם אני מתכוונת לגמור מה שאני חייבת להגיד לך: סקיפר ואני עשינו אהבה, אם אתה קורא לזה אהבה, מפני שזה גרם לשנינו להרגיש קצת יותר קרובים אלייך.

אתה מבין, בנזונה שכמוך, אתה דורש יותר מדי מאנשים, ממני ממנו מכל הבני זונות הדפוקים והאומללים שבמקרה אהבו אותך… אתה דרשת יותר מדי מאנשים שאהבו אותך, אתה יצור עליון! חצי אלוהים שכמוך! אז עשינו אהבה כדי לחלום שזה אתה שנינו."

החזיר סיים את המונולוג והישיר מבטו אליי.

"נו?"

"כן, זה… זה יפה", אמרתי בעודי מוחא כפיים חלושות ומנסה לשוות לקולי אמינות.

"תודה. אני מעריך את זה מאוד. תבוא בהזדמנות לראות. כל רביעי בעשר בוואדי פה למטה. היום אנחנו עושים את 'הילד חולם' של חנוך לוין. אני הילד".

החזיר הסתובב והחל ללכת לכיוון חלקה האחורי של הגינה.

"היי, חכה רגע", קראתי לעברו. הוא נעצר וסב אליי.

"אם יש לך איך להגיע ליפו מחר בערב, אתה מוזמן לבוא לראות הצגה שעזרתי לכתוב. נראה לי שתיהנה. יש לי גם אחלה קוד הנחה, זה באמת יוצא כלום כסף."

החזיר השיב במנוד ראש.

"אחלה, תודה. נראה אם יהיה לי טרמפ, כי אין רכבות לתל אביב השבוע. אבדוק עם הפקח של רשות שמורות הטבע והגנים, אולי הוא נוסע לאיזו המלטה באזור".

נופפתי לחזיר לשלום. בעודי עולה במדרגות חשבתי על זה שמזמן לא ניהלתי שיחה על ספרים ותיאטרון עם בני אדם. הם כולם עסוקים בפרנסה ובילדים ובמזג האוויר, ורק לתרבות לא נותר להם פנאי. חבל. אולי הסוד הוא ללעוס באיטיות. דברים מופלאים יכולים לקרות בזמן שלועסים לאט.

המלון