נהג מונית, 2022

צפיתי לאחרונה בנטפליקס בסרט ״נהג מונית״, כעשרים שנה אחרי הצפייה הראשונה. מה אני אגיד לכם? זה עדיין סרט עוצמתי, עם הופעה מחשמלת של רוברט דה נירו. סקורסזה, יחד עם התסריטאי פול שרדר, הצליח לחשוף זרמים תת-קרקעיים בחברה האמריקאית של שנות השבעים. הגזענות, האלימות, הפוליטיקאים המנותקים, יוצאי הצבא הפגועים נפשית, החיפוש אחר דמות אב שתעשה סדר – כולם נוכחים שם, בניו יורק המאוד לא מעטירה המשתקפת דרך חלונות המונית של טראוויס ביקל.

אחת הסיבות לכך שהסרט עומד במבחן הזמן, היא שאת הנמשל אפשר להשליך גם על ימינו אנו. הרי בישראל, כמו גם במדינות אחרות, מדברים על ״אובדן הריבונות״ או ״אובדן המשילות״, ועל כך שצריך מישהו חזק שיעשה סדר. בן גביר, למשל. אפשר בהחלט לדמיין את ביקל הישראלי. נוהג במונית ברחובות תל אביב בלילה, רואה את הפליטים, ואת הטרנסג׳נדרים, והזונות, ובני העשירים, והמגדלים, והדירות המתפוררות, והזוגות החד-מיניים, והשליחים על הקורקינטים החשמליים, והמשטמה מציפה אותו, מאכלת בו כמו חומצה, והוא כָּמֵהַּ לגשם שיבוא וישטוף הכל, ובן גביר מתראיין ברדיו ומבטיח להחזיר את ההרתעה, בדיוק כששליח של וולט חותך אותו בפראות והוא נאלץ לבלום כדי לא להתנגש בו, והשליח אפילו לא עוצר, בטח שלא מתנצל, הוא עבר בצומת באדום, ורק נהג המונית נשאר נטוע במקומו. ״פונים אליי אנשים״, אומר בן גביר ברדיו, ״צעירים, זקנים, יהודים, ערבים – כן, כן גם ערבים – ואומרים לי: איתמר, הלוואי שאתה תהיה השר לביטחון פנים. כי אם אתה תהיה, יהיה לנו…״ צפירה חדה מפלחת את האוויר. הוא מביט במראה, ורואה את הנהג במכונית מאחור צופר בעצבנות, ידיו מוטחות קדימה, מסמנות לו לתת גז, והוא רוצה לצאת מהמונית ולהראות לנהג מה זה, אבל הקקופוניה משתלטת על המרחב והכל לח ודביק ומגעיל והוא מתחיל לנסוע רק כדי להימלט מכל זה, וכשהוא עוצר ברמזור ליד הנהג שצפר לו הוא מסמן לו בידו ״חכה חכה״, ובתוך תוכו הוא יודע שתיכף יהיה טוב. זה בטח מה שבן גביר אמר ברדיו, הוא בטוח אמר שיהיה לנו טוב.