כמה מחשבות על הוויה, זמן וטכנולוגיה

1. מזה שלוש שנים אני עובד מהבית במקום לנסוע ברכבת למשרד. בשבוע שעבר הייתה לי פגישה בתל אביב, והלכתי לתחנת האוטובוס בדיוק באותה השעה שבה הייתי הולך מדי יום. בעודי מחכה לחצות את הכביש במעבר החצייה, ראיתי אותה. זאת האישה שהייתה עומדת מולי בוקר בוקר במשך שנים ומחכה שהרמזור יתחלף לירוק. זה היה כאילו עורך סיפור החיים שלי חתך את הפילם, הסיר את שלוש השנים האחרונות והדביק את שני הקצוות. ואולי צריך להמשיל את זה לפאזל שחלק אחד ממנו הלך לאיבוד, אבל בזכות החלקים מסביב המוח מצליח להשלים את התמונה המלאה. אבל האם אין זו פרשנות שהענקנו מהרהורי לבנו – או מוחנו – רק כדי לחיות באשליה של סדר מארגן?
2. בערב של אותו יום לקחתי את אלון למשחק הכדורסל הראשון שלו: הפועל חיפה נגד מכבי תל אביב. ישבנו ביציע של הקהל המקומי, על אף שאלון אוהד של הצהובים. מחשש פן יבולע לו אם יעודד את היריבה, הוא מצא שיטה: בכל פעם שהקהל שרק בוז לשחקני מכבי, אלון שם שתי אצבעות בפיו בתנועת שריקה. גם פה התמונה השלמה – יציע רועש של אוהדי הפועל – סיפרה סיפור שלם ומלא, אבל אם עושים זום אין מגלים ילד בן 9 עם שתי אצבעות בפיו שאינו משמיע קול.
3. כשאחד השחקנים זרק לסל, חשבתי על כך שבגלל התנאים הפיזיקליים והביולוגיים – מהירות האור, הזמן העובר מרגע שהמידע נקלט באמצעי החישה ועד שהוא מתורגם על ידי המוח – אין לנו את היכולת לראות את התנועה בזמן אמת. נכון, ההפרשים הם בלי נתפסים מבחינתנו, אבל במציאות הפיזיקלית הם קיימים. הסתכלתי על הבן שלי וחשבתי על הפער הנצחי הזה, שמפריד בין ההוויה לבין היש. התנחמתי בעובדה שכשהוא ירכיב את הפאזל של חייו, אולי בתמונה שבה אביו לוקח אותו לראשונה למשחק כדורסל, האב מחייך.
4. אנחנו חיים בתקופה בה מצד אחד הטכנולוגיה דוחפת אותנו לעבר יכולות שלא יכולנו אפילו לדמיין לפני עשורים בודדים, אך מצד שני גוררת ריאקציה והתפרקות כל סיכוי לעולם ערכים משותף. השילוב הזה, של פוסט-הומניזם ואנטי-הומניזם, מעורר דאגה. אנו עומדים משתאים מול הצונאמי הטכנולוגי ולא חושבים בכלל על האפשרות להתמודד עם יציר כפינו ולנסות לאלפו כמיטב יכולתנו והבנתנו. הנורמות החברתיות, החינוך, שלא לדבר על החקיקה – כל אלו עובדים בקצב אחר, הקצב של העולם הישן. אנחנו עלולים להתעורר בוקר אחד ולנסות להבין כיצד איבדנו שליטה על הסיפור האנושי, רק כדי לגלות שהעורך חתך את השנים האחרונות והדביק את הקצוות.
5. בתקופה ההיא, הקודמת, של נסיעות יומיומיות ברכבת, כתבתי מחזה קצר בשם ״תחנה״*. ההשראה באה מרגע שבו ראיתי גבר ואישה עומדים מאחורי הפס הצהוב ומביטים מטה, אל הפסים. דמיינתי שמשהו נפל להם, והם לא יודעים כיצד להשיבו. למרות שהוא נמצא בהישג ידם, השגתו כרוכה בסיכון ובמאבק. יש שיאמרו שעצם המאבק הוא המהות. המלחמה נגד עוצם ידו של עורך הסיפור שהוא חיינו. כך לפחות נוכל להגיד שזו הישות שלנו שעולה מתמונת התצרף, על חלקיה החסרים או המדומיינים.

* כך נפתח המחזה: (כאן ניתן לקרוא את הטקסט במלואו, וכאן להאזין לעיבוד לתסכית במסגרת הפרויקט של תיאטרון תמונע וכאן הסכתים).

תחנת רכבת. גבר ואישה מביטים מטה, אל עבר הפסים שמעבר לקו ההפרדה.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשר דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

[שהייה]

גבר: מתי זה נפל לך?

אישה: לפני כמה דקות.

גבר: תמיד תהיתי איך זה אפשרי.

אישה: מה?

גבר: להפיל משהו לפסים של הרכבת. הייתי רואה שם כל מיני חפצים וחושב לעצמי איך הם נפלו לשם.

אישה: לא יודעת. שנייה אחת זה היה אצלי, ושנייה אחר כך…

גבר: פעם ראיתי שם תמונת פספורט של אישה זקנה עם מטפחת סביב הראש. נראתה רוסייה או משהו.

אישה: אתה חושב שאני יכולה לרדת לקחת את זה?

גבר: דמיינתי איך גבר רוסי מבוגר עזב את הבית בכעס והחליט לעלות על רכבת לבן שלו. כשהוא שלף את הארנק כדי לקנות כרטיס הוא קלט את התמונה של אשתו, והנקמה הכי גדולה שלו הייתה לא לזרוק את התמונה לפח, אלא לתת לרכבת לדרוס אותה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

אישה: אז אפשר לרדת? הכרוז אמר שיש עשר דקות עד שהרכבת תגיע.

גבר: לא, לא! זה חשמלי… נראה לי.

אישה: [מסתכלת סביב] אין אף אחד שעובד פה?

גבר: וחוץ מזה יכולה לבוא רכבת מצד שני.

אישה: אני חושבת שאלך לדבר עם המנהל.

גבר: הוא לא יעזור לך.

אישה: אבל זה התפקיד שלו, לא?

גבר: מתי ראית לאחרונה מישהו שעובד פה?

אישה: [מסתכלת הצידה] יש שם את משרד המנהל. חייב להיות שם מישהו.

גבר: אני אף פעם לא ראיתי מישהו עובד פה. בטח מחתימים כרטיס ונעלמים.

אישה: [מביטה בשעון] אני הולכת לבדוק. [יוצאת]

גבר: [קורא אחריה] חבל על הזמן שלך! את תפספסי את הרכבת!