- יום ראשון, 5:30 בבוקר. אתה מתעורר כדי להסיע את הבן שלך לתחנה המרכזית. זה החופש הגדול שבין כיתה י׳ ל־י״א, והוא נוסע עם חברים שלו לאילת. כבר בערב הקודם, כשארגן את חפציו, התחלת להתגעגע, למרות – ואולי בגלל – שבזמן האחרון היחסים ביניכם מתוחים. עכשיו, כשהוא באוטובוס, אתה מרגיש את הגעגוע פיזית; משהו בתוכך מכווץ, לפות, חנוק, מבקש מגע, ריח, קול. אתה רואה תמונה שלו באוטובוס עם החברים. כולם מסמנים V למצלמה. הם ניצחו עוד שנת לימודים מלאה באזעקות וטילים וביטולי שיעורים.
- אתה קורא על ניצחון פירוס ולומד שהוא נקרא על שמו של המלך שניצח את הרומאים באחד הקרבות, אך איבד שם כמעט את כל צבאו. לבסוף, אחרי שצר על ספרטה מבלי להכניעה, נהרג על ידי אישה שזרקה עליו לבנת בניין. אתה בוחר שלא להשתקע באנלוגיות לימינו אנו, כי אתה יודע שטעמה של האירוניה ההיסטורית עלול להיות מר מאוד.
- אתה נכנס מתוך הרגל לאתר החדשות הקבוע שלך. אתה רואה את הפנים המחייכות של שני חיילי שריון שנפלו בלבנון. אתה לא יכול להימנע מהמחשבה על השניות האחרונות בחייהם. הרי היית טנקיסט בעצמך, אתה יודע בגוף מה זה לשבת בכלוב המתכת הזה, עם השמן והגריז והפגזים והרעשים והחום והקור והקריאות בקשר והחברים לצוות וההומור השחור והזיעה והריחות והפחד והידיעה שהמוות יכול להגיע בהפתעה מכל כיוון ואם זה יקרה רק שלא יכאב, בבקשה שלא יכאב.
- אתה נזכר שביום שישי האחרון אספת את הבנים שלך מבית הספר (כן, יש לך שניים. בהצלחה עם זה). ראית את השמיניסטים חוגגים עם חולצות אדומות שעליהן כיתוב בסגנון ״זהירות, שמיניסטים לפניך״. הם הגיעו עם מכוניות מקושטות והשפריצו מים מרובים ענקיים על העוברים ושבים. אתה זוכר שחשבת כמה הם מאושרים ברגע הזה, אבל עוד מעט חלקם כבר יהיו בעזה או בלבנון או בשמי איראן והמרחק בין האושר לפחד מעולם לא יהיה קצר כל כך עבורם. אתה תוהה לעצמך האם לנצח נידונו לחיות בסרט ״בלוז לחופש הגדול״, או שמישהו יצעק בסוף ״קאט!״.
- בימים האחרונים אתה מחכה בקוצר רוח לתשובה לגבי מחזה שהגשת לפסטיבל תיאטרון כלשהו. הוא מספר על אם שמקבלת מסר קשה מהעתיד. אתה יודע שזה מחזה שיכול לעורר הדים. משהו בך מאוד רוצה לראות אותו קורם אור ובמה. מנגד, אתה חרד מהאפשרות שבעוד כמה שנים הוא יתגשם דווקא אצלך, כי האירוניה ההיסטורית יכולה כאמור להיות מרה עד כאב. אולי עדיף לו, למחזה, להישאר אות מתה, קסנדרה הנעולה בתוך המחשב.
- הנה, אפילו את הפוסט הזה, שהוא ניסיון להתמודד עם בליל המחשבות שעלו בראשך בשעות האחרונות, אתה כותב בגוף שני. כאילו שהרחקת העדות המינורית הזאת תעשה את ההבדל. אתה אדם רציונלי, לא איש של אמונות טפלות, כך אתה אומר לעצמך, ונזכר איך בכל זאת בלידה של הבן הבכור, כשהיה חשש שדברים מסתבכים, התחננת לאלוהים שיעשה שהכל יהיה בסדר.
- הכל היה בסדר, טפו טפו טפו.
- אתה מסתכל באפליקציית Find my ורואה שהאוטובוס שבו הבן שלך נוסע מתקרב לבאר שבע. בצד שמאל של המפה מזדקרת לעיניך רצועת עזה. אתה מנסה להדחיק את המחשבות הרעות, אבל הן, כמו קסנדרה הנעולה, מבקשות לעלות אל פני השטח ולזעוק ששום דבר לא יהיה בסדר.
- אתה משתיק את הקולות, כי יודע שאחרת לא תוכל לנהל אורח חיים נורמלי. אתה תוהה האם יש בכלל ביכולתך לעשות משהו כדי לשנות את העתיד. אתה מביט שוב בתמונה של הילדים באוטובוס, ומבין שהכוחות החברתיים כבר חזקים מדי. הבן שלך לא ישעה לשום הפצרה שלך. הוא ילך לאן שכולם הולכים.
- אתה עוצם חזק את העיניים ומבקש לדמיין את העתיד. שום תמונה לא עולה לנגד עיניך.
אילת. לבנון. עתיד
פורסם
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 