קשה להתחיל. לברוא דימוי. קודם כל הדימוי.
והראשון, הדימוי הראשון, מוכרח להיות אור. ויהי אור.
{נדלק אור}
(גלעד עברון, מתוך ״רק השפה נשארה: מחזות ורשימות על תיאטרון״)
שלושה אבות רוחניים, שלא לומר אילנות שאני נתלה על בדיהם כזאטוט מחוצף, הנחו את דרכי בכתיבת ״מבול״. הראשון הוא גלעד עברון ז״ל, שמחזותיו הפוליטיים לעתים הרחיקו עדות ולעתים עסקו במציאות הישראלית של זמנה, אבל תמיד הציפו דילמות מוסריות שהעמידו את היחיד מול הכוחות האדירים של הממסד: המדיני, הכלכלי, הביטחוני. האם יש לדמויות הדון קיחוטיות האלה סיכוי בכלל? הם הרי מתמודדים בכוחותיהם הדלים מול מערכות מסועפות, שהחוק לצידן. חשבו למשל על הדמות של יוליסס מ״יוליסס על בקבוקים״, שבונה רפסודה על בקבוקים במטרה לשוט לעזה וללמד את הילדים שם ספרות רוסית. הוא עומד איתן על דעתו – הספק שפויה על פי הקריטריונים המדעיים – ובכך מביא על עצמו את סופו. כמו בכל טרגדיה קלאסית, הוא לא יכול היה לפעול אחרת. הרצון שלו, או חוסר היכולת לעצום עיניים ולאטום אוזניים לנוכח עוולות, הוא כוח לא פחות חזק מהכוחות מולם הגיבור העברוני עומד. אפילו שברור לו כי מפגש עם הקיר יסתיים במותו, הוא מאמין שיום אחד, אולי אחרי עוד אלף יוליססים שמוצאים את טעם החיים בספרות רוסית ומתנפצים אל החומה, סדק ייפער בה. אפילו קרן אור אחת שתעבור דרכו, או סיפור קצר של טולסטוי, יהיו שווים את זה.
״המבט בישראל אינו יכול להיות תמים״, כתב עברון. ״הוא מוכרח להיות מרובד. לפעמים הוא מסתיר היסטוריה של פחות ממאה שנה ולפעמים אלפי שנים, לכן הוא מוכרח להכיל גם את הפוליטי״.
״אשה טובעת, ידה שלוחה אל על בין הגלים, שוקעת למצולות ונעלמת מן העין, מבקשת להגיע אל האחרים, אך אינה מוצאת איש, לא מעל ולא מתחת למים, מוצאת רק צללים, בבואות, צפות; האישה דמות אובדת בנוף טובע, אישה בלי מנוס מן הגזירה שדומה היה שנועדה רק לאחרים.״
(הרולד פינטר, על המחזה "עפר ואפר")
פינטר היה כמובן גם הוא מחזאי פוליטי חריף, אבל ממנו שאבתי השראה דווקא בהיבט אחר: האפשרות להעמיד דמויות על אותה במה, לכאורה באותו חלל וזמן, אבל לגרום לכך שלא יהיה ברור האם הן בכלל מדברות על אותו הדבר, או אפילו נמצאות באותו מרחב גיאוגרפי-כרונולוגי. הלשון, שמשמשת כאמצעי קשר בין בני האדם, עומדת דווקא כמכשול בפני האפשרות להבין זה את זה ולחלוק יחדיו חוויה כלשהי, טובה כרעה. איש איש בעולמו, בכאבו, בתהיותיו. ומה לגבי אנשים שחוו את הנורא מכל? האם השפה, אותה קרקע לשונית משותפת שאמורה לעזור להם למצוא מדרך לנפשם הקרועה, היא לרועץ? האם יש בכלל איזושהי דרך להתנחם, או שנדונו לספר את הסיפור שלנו שוב ושוב מבלי לזכות לנחמת העניים של האמפתיה?
"כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו."
כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲצֹר!
(מתוך ״כשהרשע בא כמו גשם נופל״, ברטולט ברכט. מגרמנית: ה. בנימין)
ברכט, נו. מה כבר אפשר להגיד עליו שלא נאמר. מחזאי נערץ? תועמלן קומוניסטי? ממציא שפה תיאטרונית שלמה? מיזוגן שלא נתן קרדיט לנשים בחייו שתרמו רבות ליצירתו, שלא לומר כתבו חלקים שלמים? גם אם הכל נכון, זה עדיין לא מוריד בעיניי מתרומתו האדירה לתרבות, לתיאטרון וכן, גם ליצירה הקטנה שלי. גם הוא, כמו עברון, הציבו במרכז הדרמה אדם טוב אל מול מערכת נוקשה ואטומת לב שמייצרת בתורה אנשים נוקשים ואטומי לב. הבקשה של ברכט, לגרום לצופים להתנכר לדמויות ובכך לשפוט את הסיטואציה בצורה ביקורתית, לא תמיד עבדה בפועל, אבל הכוונה שלו – להפוך את הבמה לזירה של ביקורת חברתית, שימשה עבורי, ונדמה לי שגם עבורי שותפיי ליצירה*, מצפן אמנותי.
!אחרי בכורה מוצלחת בחיפה, ההצגה ״מבול״ מגיעה לתל אביב
📍 מיקום: התיאטרון הערבי-עברי | מפרץ שלמה 10, תל אביב-יפו
📅 מועד ההצגה: 24.11 בשעה 20:30
🎟️ לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים:
https://bit.ly/3WJehXM
* הייתי כותב שהיצירה היא שיתוף פעולה יהודי-ערבי שלא היה טבעי ממנו, ובימים אלה זה חשוב במיוחד, אבל אני כבר על 600 מילים אז תצטרכו פשוט להאמין לי.
קרדיט צילום: ניבה בן עמי
